[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אנא הוסיפו בתגובתכם המשך לסיפור. מדי פעם אעדכן אותו ונראה מה
ייצא בסוף... כאשר אתם מוסיפים המשך התייחסו למגיב האחרון
שלפניכם ולא לסיפור הקיים. תודה:)

מרגלית - סיפור מרובה מחברים

מדי בוקר בשעה 6:00 היתה מרגלית יוצאת לריצת בוקר. היא היתה
מקיפה את השכונה פעמיים, מרחק של בערך חמישה קילומטרים. היא
אהבה את הזמן הזה: העולם מתחיל להתעורר; רק מעט מכוניות על
הכביש; אפשר אפילו לשמוע את הציפורעים מתעוררות ומצייצות ליום
החדש. לאחרונה הרופא המליץ לה בחום שתפסיק עם הריצות או שלפחות
תעביר אותן לשעות אחר הצהריים כאשר השרירים חמים יותר, אבל
מרגלית לא יכלה לפנות את שעות אחר הצהריים וחוץ מזה, כאמור,
היא אהבה את הבוקר.
כביכול היתה מרגלית בחורה כשאר הבחורות, או לפחות אלו שאתם
פוגשים ברחוב מדי יום ביומו. שיער שחור שהגיע עד הכתפיים,
עיניים חומות קטנות, אף סולד. לא שמנה, לא רזה, משהו באמצע.
עובדת 08:00-17:00 אצל בוס מעצבן וחוזרת אל דירה עם עוד שותפה.
חבר אין כרגע אבל סדרת אקסים בהחלט יש, אמא פולניה ואחים
קטנים. לא שמחה מדי ולא עצובה מדי. בחורה רגילה לחלוטין. אחת
שלא הייתם שמים לב אליה אם לא הייתם קוראים את הסיפור הזה.
אבל דווקא החזות הסטנדרטית הזאת הסתירה מאחוריה סיפור שונה
לחלוטין. האמת היתה, למעשה, שמרגלית היא למעשה גוף פונדקאי
ליישויות רבות מספור. בערך כל שנה התחלפה היישות שהתארחה בגופה
של מרגלית באחרת, בעוד הגוף עצמו נשאר זהה לחלוטין. חבריה
לעבודה כבר התרגלו שפעם בשנה היא מתנהגת מוזר: הקול שלה משתנה
קלות, היא שוכחת איך קוראים להם, ומשנה את העדפתה משוקו הולנדי
לשוקו שוויצרי לסירוגין. הם נהגו להזכיר לה בנימוס איפה היא
יושבת ומה בדיוק צריך לעשות, ולא שאלו שאלות מיותרות. גם אתם
לא הייתם שואלים שאלות מיותרות בחורה שצווארה מתעבה לעתים
ועיניה זורחות בסגול-חציל כשמסתכלים מקרוב. גם הרופא לא התעקש
על זמני הריצות משום מה.
היה זה בוקר סגריר, טמפרטורת הצבע היתה 7,800 קלווין. הציפורים
המעטות לא באו כדי לפנות ענפים לציפורים (שציוצן דל מוסיקלית,
אך שוקלות פחות ולכן אינן שוברות את הענפים). מרגלית, כרגע
מארחת ישות סיסית בשם טום, רצה לה במסלולה הקבוע מזה שנה,
כשלפתע מעדה והתרסקה על הכביש מפרפרת. ענן אדים קליל יצא
מגופה, ואחר ירד מהשמיים ונכנס אליו. מרגלית קמה, מסדרת ומנקה
את בגדיה. מבטה שידר כעס חצילי מבשר רעות.
אברהם, בעל חנות המכולת הקטנה שברחוב, בדיוק פתח את הדלת
האחורית של החנות כדי להכניס אליה כמה ארגזים של חלב ולבן,
כששמע את הנפילה. הוא ישר רץ לרחוב וכשהגיע למרגלית היא כבר
היתה על רגליה שוב.
"הכל בסדר?" שאל אותה, "זאת נשמעה נפילה לא נחמדה בכלל". אך
מרגלית הביטה בו בזעם בעיני החציל שלה. "עזוב אותי! מי אתה
בכלל?! ככה זה אצלכם תמיד, אוהבים להטריד עוברי אורח תמימים?"
אברהם נבהל לרגע ונסוג. הוא הכיר את מרגלית כבר תקופה ארוכה
והיה רגיל שבערך בעונה זו של השנה יש לה התפרצויות כאלו
והתנהגות מוזרה קצת. מרגלית ראתה זאת ועצרה לרגע את שטף
הצעקות. החציל הזועם בעיניה התחלף לרגע בחציל אחר, הפעם יותר
בהיר והרבה יותר רגוע. "סליחה, לא התכוונתי. אני לא רגילה פשוט
ששואלים אותי שאלות", אמרה, הסתובבה והלכה לכיוון השני, איפה
שבדרך פלא היא זכרה שנמצא הבית. אברהם נותר מבולבל מאחור ומלמל
לעצמו כמה דברים באידיש.
היא הגיעה הביתה והתארגנה במהירות ללכת לעבודה. הבגדים האלו
שהיו שם היו ממש לא לטעמה, אבל לכל דבר מתרגלים כנראה. כפיצוי
מרחה על עצמה משאיות של איפור כבד בצבעי פסטל. היא שתתה כוס תה
אחת ועוד כוס של מים חמים עם לימון ורצה לעבודה, שם ציפו דברים
אפילו יותר מוזרים ממה שהיה בבוקר. וכרגיל, כמו כל בוקר,
העבודה המשעממת אצל הבוס המעצבן, היא לא כל כך אהבה את העבודה
שלה, אבל מה לעשות, היא היתה צריכה כסף לשכר דירה.
היום היא הייתה ספק שמחה ספק עצבנית, היום היה יום הולדתה,
והיא לא רצתה ששום דבר, אבל ששום דבר, יבאס אותה היום, במיוחד
הבוס. זה היה יום הולדתה ה-29, רגע לפני החלפת הקידומת... באשר
כל תמונות חייה עוברות בדמיונה והחשש לעתיד הלא ודאי מחל לכרסם
בה.
"איחרת, מרגלית", חיכה הבוס עם פה פעור וכוס קפה שמטילה טיפות
חומות וחמות על השטיח, מתנדנדת בידו. "אמנם זו רק הפעם השלישית
שלך, אבל אני מתחיל להיות מודאג..."
"מצטערת, אני..." מרגלית החלה מגמגמת. "מרגלית! זה לא מתאים לך
ושנינו יודעים את זה. שזה לא יהפוך למנהג אצלך. אחרת... את
יודעת איך אני נוהג במאחרים".
האמת היא שמרגלית כלל לא ידעה איך. היא אפילו לא ידעה את שמו,
כי זה היה יום העבודה הראשון של הדמות הנוכחית שלה שם. היא
בכלל היתה מופתעת שהכירה את הדרך לשם (שתיים-שלוש טעויות פה
ושם, אבל בסוף היא הגיעה).
מרגלית הלכה למקומה תוך כדי מבט חצילי זועם והתיישבה שם. על
השולחן היו מונחים חמישה מכתבים שמשום מה היו מיועדים לשלומי,
וכוס שוקו שהספיקה כבר להתקרר. כמה דקות אחר-כך, כשיגיע שלומי
ויזכיר לה איפה באמת היא יושבת, היא תבין למה הם היו מונחים על
שולחנה.
עד ארוחת הצהרים הכל דווקא עבר ברוגע. כמה דברים להעביר לפה,
כמה לשם, ועוד כמה דברים שקצרה היריעה מלהכיל. אפילו כמה
הודעות "יום הולדת שמח" במייל, ביניהן אחת מהבוס, שכבר שכח
וסלח. יום די חביב, חשבה מרגלית לעצמה.
ואז, בארוחת הצהרים ארע הדבר המוזר ביותר, שאפילו מרגלית לא
יכלה לחשוב עליו..
מרגלית קמה מהכסא עליו היתה ישובה בשופי. היא עשתה זאת משום
שהבוס סימן לה עם האצבע, תוך הדגמת מניירה ידועה ומעצבנת של
בוסים, להיכנס למשרדו. היא שגרה חיוך מדושן עונג של 'יש לי יום
הולדת - מלוא תשומת הלב בבקשה" לעברו, והיתה בטוחה שברצונו
להעניק לה מתנה סמלית בשם המשרד. היא חשבה לעצמה, בסיועו,
ולמעשה בדרבונו של טים הסיסי שהיה ידוע ביהירותו הפולנית, שמנת
הצומי השנתית שלה, מנה גדושה כעוגת יום הולדת בצורה האהובה
עליה - קאובוי - לא סופקה די צרכה, וכי החגיגות הפוטנציאליות
לכבודה טרם מוצו. היתה בה תקוה, במרגלית, תקוה רבה. שעת צהרים
היתה זו, שהצפינה בחובה מזג אויר שנוי במחלוקת; מרגלית חשה
ערגה מלנכולית אופיינית לאפור בחוץ, אבל הסיסי אהב את חום
הקיץ, את השמש היוקדת, הוא אהב להזיע, טים, אהב את הקדחתנות של
אגלי הזעה על תוי הפנים הלחים.
שלא אובן לא כהלכה: מרגלית, בהיותה גוף פונדקאי ליישויות
שונות, אימצה את היישויות בחום ולא הניחה לאופיה הקמאי לעצור
אותן. היא היתה מעניקה להן מלוא החירות, ונדירות הפעמים בהן
נטתה להתערב במעשיהן. יחסי הגומלין, כך היא ראתה זאת, היו
רווחיים ומתגמלים. אחרי הכל ניתנה לה הזדמנות חד פעמית ממש
לנוח מעצמה קצת.
מרגלית הנורמלית - כך נהגה לקרוא לעצמה במין בוז חריזתי, תוך
הטעמת שמה של במלרע - השכילה להבין את הנדירות הזו בה. 'מנוחה
עצמית' נהגה לכנות זאת בינה לבין עצמה, ולצעוד יד ביד עם
פעלתנותן או אדישותן של היישויות. כלפי טים, הסיסי המקסים שלה,
היה לה יחס מועדף. כשהוא בא, מדי שנה, הוא השתדל להפציע בזמן
המחזור. בדרך זו, במשך חודש אחד בשנה, היו נחסכים ממנה ייסורי
המיחושים ותופת החלפת הטמפונים.
להתלונן  על המחזור, יש להבהיר כבר עכשיו, מרגלית אהבה. אהבה
מאוד. היו אלו ימים לגיטימיים להתלונן, לא להתאפר עם כל כבודת
המשאית, ולשחרר פאסון חצילי זועם במינון בלתי נסבל ממש. טים
הסיסי אהב להתלונן גם הוא. ככה הוא היה, מטבעו ומטיבו, אחד כזה
שנורא אוהב להתלונן. טים הכי אהב, ולפעמים הגיע ממש לקתרזיס,
להתלונן על 'דברים של נשים'. מחזור חודשי במובן זה היווה
התאוננות קלאסית עבורו.
כשטים היה מגיע לחוס במשכנה של מרגלית, היא היתה נחה מעצמה,
אבל לא נותנת לו חופש פעולה מלא, למרות שחיבבה אותו עד מאוד.
הוא היה פזיז, טים, פזיז מאוד, ומרגלית פחדה שיעשה משהו אעפס
לא לעניין.
חוץ מזה היא אהבה להתקשקש איתו קצת, אז היא היתה מותירה קורטוב
של מרגלית בעדנא ד'סיסי, ובדרך כלל היתה להם שגרה נוחה
ומתקתקה. היא שמה מעצמה עשרות ספורות של אחוזי מרגלית וכך
ניהלה דיאלוגים נעימים עם טים, ובתוך שכך הפעילה עליו בקרה
מסוימת.
בשנה האחרונה מרגלית התעסקה קצת עם הגלולות שלה, גלולות למניעת
הריון, ולכן כשטים בא היא לא קבלה מחזור, אלא כמה ימים לפני.
מרגלית התעסקה קצת עם הגלולות שלה כי מרגלית נאנסה. טים שנא
אותה על זה. הוא סירב לסלוח לה ולכן החליט להטמין לה מלכודות
זדוניות, שייראו כמעין גולים עצמיים, לכל אורך יום הולדתה. טים
תיעב אותה על כך שבכתה. הוא חשב שהיא חלשה, מאוסה, מבותקת. היא
דחתה אותו. היא דחתה אותו עד מאוד. הגבר שאנס את מרגלית משך
אותו. הוא אהב אותו כי הוא ניסה לחשל את מרגליתוש שלו. אמנם
הוא לא הצליח, אמנם הוא רק החמיר את החולשות שלה, אבל מבחינתו
של טים, הגבר היה נקודת אור בחייה של מרגלית, שהיא פספסה.
מרגלית נכנסה לחדרו של הבוס המעצבן. בקרבה רעב שעדיין לא סופק
במידה ראויה של ארוחת צהרים של יום הולדת 29. המעצבן נמנע
מלהסתכל עליה בעיניים, או בכלל להישיר מבט אל עבר דמותה הכללית
"מרגלית, זה כואב לי יותר מאשר זה כואב לך, אבל -"
"אבל מה? גם לך יש וסת? ובכלל, מאיפה אתה יודע עד כמה כואב לי
שאתה בכלל.."
"מרגלית, אני יודע".
"כן, כבר שאלתי. מאיפה?"
"מהשטיח, מרגלית", אמר הבוס של מרגלית, כשלפתע שמה לב לנוכחותו
של אדם נוסף בחדר.
היה זה פנחס, עובד הנקיון המצטיין של החודש בבניין המשרדים
המפואר, שמלבד הצטיינות קיווה טים מתוך עיניה הנוקדות של
מרגלית שהוא יאהב את הפעילות גם ב-ז'.
הבוס קם מכיסאו, צעד אל עבר הדלת והישיר מבט אל שתי נקודות
הקפה החומות הכהות שהתרחבו להן עוד מאז בוקר יום העבודה על
השטיח, הצביע עליהן ואמר "בגלל זה קראתי לך לכאן, חסכתי ממך את
הבושות, זה בסדר, אין צורך לגמול לי, בכל זאת, יום הולדת.."
מרגלית חשה מבוכה כללית בתריסר האחוזים שהותירה לעצמה בנפשה
נכון לאותו הרגע, ובשבעים ושמונת האחוזים הנותרים בחן טים את
איזור המפשעה של פינחס בערגה.
כך או כך, הכל מסתכם במפשעות וליקוקי-תחת. "כן.. תודה.." שחה
מרגלית המטושטשת.
"אני מבין." פצה לפתע פנחס פיו, והישיר מבט קישואי אל עבר
החבורה. "אם כך זה יהיה 20$ על העבודה ועוד 12 על הביקור".
"אני שמח שהבהרנו את זה.." אמר הבוס בתנועת ידיים של הפניה אל
הדלת וחיוך תירסי קורן ומשופשף. "מתי אתה מתכוון לנקות את
הכתמים?" שאל טים מתוך מרגלית בעוד מלחמת אישונים התנהלה
בדלתות משרד ההנהלה כאשר מרגלית מכוונת לעיניו של פנחס וטים
אחורנית בעזרת ראית הרנטגן הקלארקנטית שלו (זה בא עם חבילת
הפונדקאות של 5 ימים ל- 36 חודש, הצטרפו גם אתם!
1-800-צאמזהמהאיתך) "אני אתחיל מיד!" ענה המומחה לניקויבש
באצילות של יוצאי שייטת, ואכן ניגש להתחיל מיד.
טים חשב לעצמו "הנה סוף סוף קצת נוף מולדת" בעודו צופה ברווח
שנפער בין הדלת למשקוף על פנחס המתכופף ועולה ומתכופף, והאמת
שגם מרגלית נהנתה, כל כך עד שלא שמה לב לשלט הענק שנתלה באוויר
חדר המשרד ועליו היה כתוב באותיות אדומות ורחבות:
                    "מרגלית, יורדת לפנחס
מרגלית ממש לא הבינה מאיפה זה בא לה, אבל האמת שזה בא לה ממני.
כן, כך אני נכנסתי לסיפור. קפצתי להוויה הנוכחית ככותב הסיפור
מתוך מציאות טהורה לחלוטין. אמנם, פה ושם שמתי לב בחיים שיש
צירופי מקרים מוזרים, אבל כאן פשוט הצטלבתי. במהלך חיי אני
יושב מול מחשב כהרגלי, וסוקר יצירות שונות כהרגלי בקודש,
ופתאום מגיחה מולי מרגלית שאני יכול לעשות לה מה שאני רוצה.
ובכן, לי נמאס מהכיוון של הסיפור עד כה, כי אני, מה לעשות - יש
לי מין פגם כזה דסטרוקטיבי באופי. עכשיו שיש לי כוחות לשנות בא
לי פתאום שמרגלית תהיה בחורה קצת יותר גבוהה, עם שיער ברונזה
מתולתל, ועם תחת וחזה שופעים. מה שנקרא - מלאה במקומות
הנכונים. מרגלית משתנה ברגע זה מול עיני המשרד. פנחס עוד לא
יודע את זה, אבל פצצה מולטית ישותית חרמנית מתקרבת אליו בצעדי
חתול כרגע. לאט היא משילה את בגדיה וחושפת את כל יופיה הנוצץ,
כולל פטמותיה המזדקרות, לנוכח שירת "היום יומולדת" המתגברת
מהמהום חרישי לגבול הקקפוניה. ליווי מוזיקלי לוהט נשמע כמו
משום מקום. פנחס תקוע במצב מביך מתחת לשולחן. משום מה הוא אינו
מסוגל להזיז את איבריו, אך הוא מודע היטב לכך שמשהו מוזר מ!
אוד מתרחש כרגע בחדר, ושהמשהו הזה עומד לגעת בו ישירות בכל
רגע.
בתנועה קלה בסלואו מושן מפליקה מרגלית המרגנית על עכוזו המורם
של פנחס, נצמדת אליו מאחור ופורמת את מכנסיו. ישבנו השעיר מדיף
ריח ראשוני. היא מתכופפת אל אחוריו ולוקקת את חריצו בעוד אגנה
היא נע כלפי מעלה, הופך ורוד, ומושך את תשומת לבו של הבוס. לאט
הוא מתקרב אליה ומוטו שלוח לפניו. שערות ארוכות צומחות במהירות
על קרקפתו בעודו מתחיל להניע את ראשו במרץ לצלילי הגיטרות
הצווחניות המשתלטות על נעימת היומולדת. דאבל בייס מתחיל לגבור,
ואז מסתובב פנחס ואומר "מרגלית, סליחה, את מפריעה לי עם הניקוי
היבש".
"פנחס!"
"מרגלית!"
"מצטערת".
"אין על מה".
"מחר?"
"עסוק".
"בכל זאת..."
"עסוק".
"קפה, שיחה?"
"ביטוח לאומי".
"יין, מזרון חדש?"
"מפגר"
"מי?"
"בתשלומים".
"69? מציצה? תרגילים אקרובטיים?"
"ממש מפגר".
"ממש".
"מה?"
"לא יודעת".
"מבין".
"לא מבין!"
"מבין, מבין".
"חושב שמבין! חושב שמבין, ולא מבין בכלל, ולא יודע ולא מגיע לו
בכלל להתקרב למרגלית. מפגר, נותנים לו מתנה והולך למה? לביטוח
לאומי. אימפוטנט! נצלן! גזלן!"
"מרגלית..."
"פנחס?"

..









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טוב, מסתבר שיש
אלוהים.





יאללה, שיזדיין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/10/02 20:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תומר קרמן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה