לתהל

כוח המשיכה הפועל על האדם לעולם לא יתאפס משום שבנוסחה
F=GxMx/d2 אי אפשר להגיע לאפס, כל הערכים חיובים (G,M מאסות
ו d מרחק), אמנם ככל ו-d מרחק יהיה גדול יותר כך כוח המשיכה
יקטן אבל עדיין יהיה קיים, כוח המשיכה יהיה קרוב ביותר לאפס רק
באינסוף...

גלית הייתה שונה מכל החברות שהיו לי קודם, היא הייתה מיוחדת,
היא השלימה אותי, פגשתי אותה בשנה האחרונה שלי באוניברסיטה,
אני למדתי פיזיקה, היא בדיוק סיימה את השנה השנייה שלה במדעי
ההתנהגות, זה לא שהיא רצתה להיות פסיכולוגית הוא משהו כזה פשוט
זה היה צעד מתבקש אחרי שרות צבאי בתור מאבחנת מחקר. היינו שני
הפכים גמורים, אני טיפוס ריאלי שחייב לחקור את הכל ולבסס את זה
על הוכחות ומשפטים, והיא מרחפת לה בעולם סוריליסטי משלה, עולם
של רגש ומחשבות,  אבל היי זה מה שהחזיק אותנו כל כך טוב.
את השנה הראשונה ביחד שלנו החלטנו לחגוג בצפון, באותה שנה
התקבלתי למסלול לימודים מיוחד לדוקטורט, קיבלתי משרה קטנה של
מתרגל בפיזיקה שתיים באוניברסיטה, ככה שהשמחה שלנו הייתה כפולה
שכרנו לנו צימר קטן במושבה מגדל ותכננו  סוף שבוע אינטימי.
ביום שבת גלית שכנעה אותי לרדת לטייל על שפת הכינרת, את האמת
העדפתי להישאר בחדר היינו צרכים לעזוב עוד כמה שעות, אבל מזג
האוויר היה כל כך יפה, אז לקחנו שמיכה משובצת וגלית הכינה
סנדוויצ'ים עם ביצה וגבינה מלוחה, הוספנו גם בקבוק יין אדום
לאווירה המושלמת וירדנו לחוף. הכינרת כבר התרחקה לה חושפת חוף
ארוך מרוצף באבנים חדות, זו לא הייתה אותה כינרת שהכרתי
מהטיולים השנתיים, מזל שהבנו את השמיכה. מזג האוויר היה מדהים,
התכנון שלי היה מדויק סוף הקיץ אך יחד עם זאת לא תחילת החורף
או שזה פשוט המזל הטוב שלנו כמו שגלית אמרה, איתני הטבע חברו
יחדיו לספק לנו סוף שבוע חלומי, הלחות הרגילה של הכינרת פינתה
את מקומה למשב רוח קליל, הלכנו לאורכה של הכינרת עד שמצאנו
פינה מוצלת לפרוש בה את השמיכה.

אוטובוס של צליינים הפר את הדממה, קתולים המטיילים בארץ בעקבות
מסעותיו של ישו הגיעו מהכנסייה הסמוכה, גלית הביטה בי משועשעת
"רוצה לראות משהו מצחיק", הבטתי בה בחיוך, לא ידעתי למה לצפות
לפעמים הייתה נכנסת בה רוח השטות. היא פשטה את בגדיה נשארת
בבגד ים קטן ושחור מפזרת את שערה המתולתל ורצה לעבר הכינרת,
המום מביט בה, לא מספיק לרוץ אחריה, וכבר ראיתי אותה חוזרת
בהליכה, על המים, שערה החום מפוזר על כתפייה בגד הים הקטן
בקושי נראה למרחוק. הצליינים גם הבחינו בה, שמתי לב להתרגשות
האוחזת בהם, חלקם השתטחו על הקרקע מכסים את העיניים, חלקם
הצטלבו ממלמלים מזמורי תפילה, אחדים צעירים יותר שלפו מצלמות
והחלו לצלם, כל הארוע לא לקח יותר מדקה וחצי פתאום גלית נעלמה
לה וחזרה אלי בשחייה מהצד השני מחייכת, "ראית איך הם נפלו על
האדמה? כל פעם זה מצליח לי מחדש, היינו צריכים לצלם את הקטע
הזה לפספוסים, אתה ראית אותם? ירון הכל בסדר, אתה נראה לי
חיוור" "לא, לא זה בטח מהיין, תגידי איך עשית את הקטע הזה?"
ניסתי לחייך, אבל היא מנסה עדיין להסדיר את הנשימה  "זה הסוד
שלי, הסוד הקטן שלי".
יותר מאוחר חזרנו לצימר נדמה שהיא שכחה מכל מה שקרה הבוקר, אבל
אני לא הצלחתי, אני ראיתי אותה מתרחקת ממני בשחייה ואז בפרוש
הולכת על המים, היא הלכה על המים, זה לא יכל להיות אין אפשרות
ללכת בצורה כזו על המים .
"תגידי גלית עשית את זה הרבה פעמים את הקטע הזה עם המים"
ניסיתי לדבר איתה בדרך הביתה "הממ, פעם פעמיים שהייתי ילדה,
הייתי משגעת את האנשים בחוף בפרישמן, פתאום הייתי נעלמת להורים
שלי, וחוזרת אחרי כמה דקות" איך את עושה את זה רציתי לשאול
אותה, אבל ברור שהיה כאן איזה טריק, אף אחד לא יכל ללכת על
המים, זה נוגד את כל החוקים, את כל מה שהאמנתי בו, בטח המים
באותה נקודה נהיים רדודים יותר ומרחוק זה פשוט נראה כאילו היא
הולכת על המים, סתם תעלול כמו אותם קסמים, העין מאמינה במה
שהיא רוצה להאמין. גלית נשענה עלי ונרדמה, העדפתי לנשק אותה על
המצח, לשכוח מכל הסיפור הזה ולהמשיך בשתיקה כל הדרך הביתה.

בשנים הקרובות זה נהיה מעין טקס קבוע שלנו לנסוע לכינרת, לשכור
את אותו צימר במגדל ולבלות כמה ימים רק אני והיא. גלית סיימה
את התואר, היא עבדה בתור מנהלת הדרכה בחברת היטק גדולה ואני
המשכתי להתקדם בלימודים מתפרנס מתרגול באוניברסיטה, זה היה
באותה שנה עבדתי על התזה שלי בנושא "אנטי גרביטציה" תחום חדשני
בימים האלה. יצאנו לצימר שלנו במגדל, הכל היה נפלא, גלית
החליטה  לרדת לטייל בכינרת, מאז אותה שנה לא ירדנו לכינרת,
היינו יוצאים לטיולים בגליל אבל נדמה שבחרתי להתרחק מהכינרת
מפחד מהסוד הקטן של גלית, אבל אותו יום היא הצליחה לשכנע אותי,
היה חם והגשמים הרבים שירדו באותה שנה הבטיחו לנו כינרת מלאה
יותר. הייתה לי הרגשה של דה ז' בו, גלית מכניסה אוכל לאוטו,
בקבוק היין אפילו השמיכה הקטנה, חשש קטן אחל לחלחל לי בלב,
לרבוץ במעמקי הבטן, אבל לא יכלתי לסרב לה. טילנו לאורך החוף
מחפשים את אותה נקודה בה בילינו לפני מספר שנים, השלווה והשקט
הצליחו להשכיח ממני את החששות, עד אשר הגיע האוטובוס, כמו לפני
שלוש שנים. הצליינים ירדו לחוף מצלמים שומעים הסברים, הודות
ישו. גלית מביטה בי בחיוך, ניסיתי לשכנע אותה לא לעשות את זה,
באמת ניסיתי לשכנע אותה, אמרתי שהיא תתקרר שהמים סוערים שתישאר
יחד איתי, בבקשה שתישאר יחד איתי, אבל היא מחייכת פושטת את
הבגדים ורצה למים, הפעם הייתי מוכן פשטתי את הבגדים במהירות
וניסיתי לרוץ בעקבותיה, היא הייתה מהירה, קטנה ומהירה עד
שהצלחתי לשחות לכיוון שלה, היא כבר נעמדה על המים, מפזרת את
השער על כתפיה מרחוק באמת אפשר היה לחשוב שהיא בן האלוהים, אבל
לא היה כאן כל טריק אני שחיתי כעשרה מטרים ממנה, נלחם בגלים
והיא עמדה לה שם בטבעיות מפזרת את השיער מביטה בצליינים בחיוך,
לשניה הבטתי בה המום ואז שחיתי במהירות לעבר החוף, לא מעכל את
מה שראיתי, אין לזה שום הסבר מדעי, לא הספקתי לראות את התיירים
השולפים את מצלמות הוידאו. הגעתי בשחייה לחוף חטפתי את הבגדים
במהירות ונסעתי לצימר. זה לא יכל להיות, אף אחד לא יכל ללכת על
המים בצורה כזו, אין נסים בעולם, חייב להיות לזה הסבר מדעי,
לכל דבר יש הסבר מדעי. כול גופי רעד מהצמרמורת שאחזה בי,
ניגשתי לתיק בו אחזקתי את העותק היחידי של עבודת התזה שלי,
והתחלתי לקרוע אותו, זה לא יתכן, אף אחד לא יכל לשבור את כוח
המשיכה בצורה כזו, שנגד את כל מה שהאמנתי בו כל מה שחקרתי
באותם ימים פשוט זה לא יכל להיות, נזכרתי בה עומדת על המים
ואני נלחם בגלים, פתאום נזכרתי, גלית, השארתי אותה בחוף.
נכנסתי למכונית שוכח מכוח המשיכה, שוכח מהעבודה הקרועה שלי רק
מחשבה אחת יש לי בראש, גלית, מפחד שהיא תעזוב אותי, אבל היא לא
הייתה שם, היא נעלמה כבר, הבגדים שלה עדיין היו שם על השמיכה
במקום שהשארנו אותם, כך גם האוכל והיין אבל היא נעלמה. רצתי על
החוף צועק כמו משוגע "גלית, גלית" אבל לא הייתה תשובה, מיהרתי
לתחנת המשטרה בטבריה, אבל שם הביטו בי בזלזול "אתה אומר שהיא
הלכה על המים, ועכשיו היא נעלמה, אולי דג גדול בלע אותה?" הם
המשיכו לצחוק עוד הרבה זמן אחרי שיצאתי משם בריצה, חוזר לצימר
אולי היא הצליחה לחזור לשם, אבל כלום, לא נשאר סימן ממנה,
נשארתי בטבריה עוד יומיים אחר כך מנסה לחפש סימנים, התקשרתי
להורים שלה אבל גם הם לא שמעו ממנה, חשבתי שאני משתגע כאילו
בלעה אותה האדמה. בסוף חזרתי לאוניברסיטה הודעתי להם שאני
מתחיל לעסוק במחקר "השפעות רוחניות על כוח המשיכה" הם הביטו בי
כמו על משוגע סטודנט מצטיין שאיבד את הראש. שנתיים אני מחפש
אחריה הגעתי למקדשים בהודו, בוותיקן זרקו אותי מכל המדרגות,
לשווא חיפשתי צילומים ישנים שלה שעשו הצליינים, לכו תדעו אולי
באמת בלע אותה דג גדול.