היא ראתה את עצמה ברת מזל, והיא לא הייתה היחידה שחשבה כך. כל
מי שעבר לידה ברחוב, העיף בה מבט אחד וקבע, "זאתי, יש לה
מזל!"
המזל שלה הלך איתה לכל מקום - אם לבית הספר, כשקיבלה את הציון
הכי גבוה בכיתה, ואם לחנות המכולת, שם הזבן נתן לה בטעות עודף
גדול מדי.
היה לה מזל, בכך לא היה ספק. אך כמו שבכל סיפור יש "קאטץ'", אף
לסיפורנו לא יחסר.
מיום ליום, משעה לשעה, המזל שלה פשוט הלך ותפח.
בהתחלה הוא היה רק קצת יותר גדול מהרגיל. כל מי שעבר לידה
ברחוב, העיף בה מבט אחד וקבע, "זאתי, יש לה מזל גדול!"
יום בהיר אחד, מתישהו בשלהי האביב, המזל שלה כנראה כבר היה
גדול עליה. הוא הכביד עליה, הוא הקשה עליה את הליכתה לבית
הספר, או למכולת, או לכל מקום אחר.
בהתחלה היא ניסתה להתעלם, והיא אכן התעלמה, עד שהמזל שלה כבר
יצא מכל פרופורציה.
כל מי שעבר לידה ברחוב, העיף בה מבט אחד וקבע, "ואו, זאתי, יש
לה מזל פשוט ענקי!"
וביום ההוא, היום הבהיר של שלהי האביב, היא נשברה. המזל היה
כבד מדי בשבילה, וכנראה גם בשביל חוט השדרה שלה, אז היא
נשברה.
כדי לא ללכלך את הבית בשברי גופה (היא לא רצתה להרגיז את
הוריה, שהרי בזכותם היה לה מזל מלכתחילה) היא החליטה להישבר
בשלבים.
קודם כל היא הפסיקה ללכת לבית הספר, ואז היא הפסיקה אפילו ללכת
למכולת, עד שכבר איש לא עבר לידה ברחוב, כיוון שהיא לא הייתה
שם.
בהמשך היא ניתקה כל קשר עם חבריה (היא לא רצתה שהם יקנאו בה על
מזלה הענק, הנפיל, הבלתי-פרופורציוני).
לבסוף היא נכנסה למטבח כשהוריה היו בעבודה, סגרה את הדלתות
והחלונות, ופתחה את הגז. תוך זמן קצר המזל הגרנדיוזי שלה כבר
הפסיק להכביד עליה, והיא הייתה חופשיה כציפור.
ובלוויה שלה, כל מי שעבר ליד הקבר הטרי, העיף בו מבט אחד ובכה,
"אבל זאתי, היה לה מזל פשוט ענקי!"