תמיד כשהייתי באה לכאן <מבט על קירות הבמה>, והייתי קוראת מה
שכותבים כל חבריי (ומתגאים בכך), הייתי חושבת, "כמה שהכל
סוריאלסטי כאן.". לא ידעתי אם גם אני מסוגלת. מחשבות, הגיגים,
הרוהרים, כולם כתובים באופן הכי של-אמן-מיוסר שאפשר.  וידעתי
שאני לא יכולה. נראה שכולם מתאמצים, מתאמצים מאוד, להסוות הכל
במילים ספרותיות, להשוויץ בשירים עמוקים (לדבריהם) על בדידות
או אהבה נכזבת. תמיד כשהייתי באה לכאן... <אנחה>. כשהייתי באה
לכאן קודם, ממש בהתחלה, כולם נראו לי משוררים דגולים, עכשיו זה
נראה כמו סתם צירופים של מילים גבוהות ומשפטים של שייקספיר.
אבל אם זה עוזר להם, שיהיה.