מרטין, המתכנת הראשי באחד ממצפי הכוכבים של NASA התכוננן ללכת
לישון. בנתיים הוא צפה ב-AEON FLUX ב-MTV, זה היה עוד שידור
חוזר ועל המסך הופיע טרוור גודצ'ילד ודיבר בקול הבס הגברי שלו
:

Light in the absence of eyes illuminates nothing. Visible
forms are not inherite by the world but are graunted by the
act of seeing. Events contain no meaning by themselves but
only the meaning that the mind empozes on them. And yet, the
world endures."

אני אוהב את התוכנית הזאת. אמר לעצמו מרטין שעה שהוריד את
נעליו ונכנס למיטה. הטלפון צילצל. מרטין הרים את השפורפרת
וכמעט הרגיש פיסית את הזעם שנבע מצידו השני של הקו.
"מרטין", צעק ניק, האסטרונום הראשי במצפה, "תזיז את התחת שלך
לכאן מייד! התוכנות שלך שוב נדפקו!"
למרטין לא נותר אלא למלמל קללה חרישית שעה שהוא חטף את מעילו,
נעל את נעליו, וכיבה את הטלוויזה לקולו הערב של טרוור.
"Aeon Flux, stop and think, it could have changed eve...
ביפ"

במצפה הכוכבים שררה אנדרנמולסיה מוחלטת. מסתבר שהתוכנות של
מרטין השתגעו הפעם לחלוטין. נראה שקווזאר בקצה היקום הידוע
פשוט נעלם ממסכי המחשב. לא התפוצץ, לא שונה באיזו צורה, פשוט
נעלם חרישית ללא כל סימן וזכר. מרטין כבר ראה את המשימה המיאשת
והכבירה שעמדה בפניו.
באמצע הלילה, שקוע עד צוואר בשורות קוד ומשתנים הוא שמע צרחה
מפוחדת מהחדר הסמוך. הוא רץ לבדוק במה מדובר, אבל כל מה שמצא
היה ניק, עם הבעה שרמזה שהוא לא ראה סתם רוח, אלא את השטן
בכבודו ובעצמו.
"מה לעזאזל גרם לך לצרוח ככה? כמעט גרמת לי להתקף לב!"
"זה לא רק הקוואזר אתה יודע!" אמר ניק, "כל דבר שהיה בערך
באותו הרדיוס מאיתנו גם נעלם!"
"אפשר לחשוב" מילמל מרטין, "אז יהיו לי עוד כמה אלפי שורות קוד
לעבור עליהן, זאת הייתה צריכה להיות הצרחה שלי, לא שלך."
"אתה לא מבין" ניק היה כמעט קרוב לבכי, "אחד מהכוכבים שנעלמו
היה כוכב מצמד בינארי של כוכבים. השותף שלו עדיין מופיע על
המסכים שלנו, אבל הוא עכשיו במסלול ליניארי!"
למרטין לא היה שום מושג מה המשמעות של "מסלול ליניארי". כל
חייו הורכבו מסירטוני אנימציה ומתכנות. הוא שאל, עייף "אז
מה?".
עכשיו ניק כבר באמת היה בפאניקה, "הכוכב באמת נעלם! הכוכב
השותף שלו כבר לא כבול לכח המשיכה שלו! התוכנות שלך עובדות
בסדר גמור. חלקים מהחלל המוכר נעלמו באמת, והם עדיין נעלמים!
מצאתי עוד כמה כוכבים שנעלמו בשעה האחרונה!"

אכן, חייו הפשוטים של מרטין הורכבו ממחשבים וסרטים מצוירים,
והפעם, הודות לפרק מסויים בסידרה מסוימת, הוא היה מודע לגמרי
לחומרת העניין. הוא הבין לגמרי מה גרם לניק להיכנס לפאניקה,
אבל כל מה שהוא עצמו הרגיש הייתה תחושה עמומה אך מוצקה של "דה
ג'א וואו"

האולם היה מלא בבליל של מאות שיחות. כמעט כל מדען, בין אם נחשב
או לא, הוזמן לוועידה, וכולם הגיעו. זה היה אולם גדול. ראש
צוות בס"ע (בעיית סוף העולם - כפי שקראו לה בהעדר שם טוב
יותר), עלה על הבמה וחיכה בסבלנות עד ששקט מתוח השתרר באולם
רחב הידים.
"אההם... כן, ובכן, רבותי וגבירותי. אני מתנצל על הקריאה
הבהולה, במיוחד מאילו שעבדו על התרופה לווירוס במזרח אסיה, אבל
אנו עומדים בפני... בעיה דחופה יותר. ובכן, באופן בסיסי ניתן
להגיד בפשטות, שהיקום הולך ונעלם, ובקצב גובר. כרגע הקצב עומד
על 1.7 שנות אור מהחלל המוכר שנעלמות אחת לשתי דקות בממוצע".

גל של לחישות עבר באולם, הדובר היסה את הקהל והמשיך בדבריו.
"תשמרו על השקט בבקשה, הנושא קשה מספיק גם ככה. אנחנו עכשיו
מנסים לפענח את התופעה הזאת. כל תאוריה מדעית קיימת כופרת
באפשרות קיומו של העניין. בתור דבר ראשון, המהירות שבה התופעה
מתקדמת הולכת וגוברת, ויותר גרוע, היא גוברת בסולם לוגריתמי.
בהתחשב בהקצב הנוכחי אנו חוזים שבעוד כ-35 יום, היקום, כפי
שאנו מכירים אותו, יגיע לקיצו. ובהתחשב בעובדה שאין לנו מושג
עם מה אנחנו מתעסקים כאן, תחזית מוסמכת באותה מידה תוכלו למצוא
בהורסקופ".
יד הורמה על רקע הראשים שבאולם.
"כן, מה העניין? ואני מבקש מכם להמנע מהערות בסיגנון - 'התופעה
הזאת סותרת את...'"
"אם היקום יכולה ב-35 יום, בעוד כמה זמן הדבר יכלה את כדור
הארץ?"
"זהו אולי הפן המוזר ביותר של התופעה, מסתבר שמרכזה בכדור
הארץ. שכנראה שהם צדקו לפני 3000 שנה, וכדור הארץ הוא באמת
מרכז היקום. תראו, אנחנו לא יודעים על התופעה הזאת שום דבר,
חוץ מהעובדה שהיא מפירה כל חוק פיסיקלי ידוע. המהירות שלה
גבוהה ממהירות האור למען השם! היא משאירה אין מוחלט. לא נשאר
אפילו ריק! פשוט כלום. זה לגמרי לא מתקבל על הדעת!"
קריאות נזעמות נשמעו מהקהל : "מה נעשה בעניין?"
"אנחנו אפילו לא יודעים מול מה אנחנו עומדים! אנחנו לא יודעים
כלום. ובכן, העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לכם היא: הכינו את
הצוואות שלכם. למרות שגם זה לא ממש יעזור."

הקהל החל למחות ולצעוק כנגד הנואם, אז הוא כבר מזמן ירד מהבמה.
מרטין וניק, דחוקים בקהל הענקי לא ממש הזדעזעו. אחרי הכל, הם
אלו שגילו את התופעה.
"טוב, אלוהים מן הסתם מעוצבן עלינו או משהו" אמר מרטין, "זה לא
רק יהרוג אותנו, אלא גם יהרוס את כל תפיסת העולם שלנו בדרך.
מסתבר שכל הדברים שחשבנו לנכונים התבררו כמוטעים. אפילו
המתמטיקה".
"כן" ענה לו ניק בקול חלוש, "טוב, תעשה מה שבא לך, אני אישית
הולך לתפוס איזו בחורה. לא היו לי הרבה כאלה בתור אסטרונום,
ואם המקצוע שלי כבר הולך לזבל, אני יכול לפחות להוציא מזה
משהו."
מרטין פנה ללכת הביתה בדיכאון, והלך לישון בכבדות.

מרטין ישב בביתו, והתבונן בטבלאות שיעור התקדמות בס"ע של הימים
האחרונים. בתור תוכנתן מחשבים היה לו את אותו "חוש" לא מוגדר
לנתונים סידרתיים. הוא ראה את המספרים האלו  איפושהו. הוא היה
בטוח בכך. קצב ההתקדמות היה שונה במקצת מסולם לוגריתמי רגיל.
היה משהו... לא מוגדר. איזה הישתנות גלית במספרים. זה עמד
למרטין ממש על סף התודעה.
לפתע זה פגע בו! המספרים היו קשורים באיזו דרך שמוחו קלט אבל
לא הצליח לבטא במחשבה ברורה לדיווחי ההרוגים שגבה הווירוס
מאסיה בימים האחרונים. הוא קם, אחוז תזזית ורץ למחשב שלו. הוא
התחבר לאינטרנט והעלה את הנתונים (תוך כדי קללות מתמשכות על 6
מיליון האתרים האחרים שהציע מנוע החיפוש).
לא היה שום ספק, היה איזה קשר לא מוגדר אך ברור בין שתי טבלאות
הנתונים.

לאחר שעתיים וחצי מרטין כבר ישב שוב באותו אולם ענקי שהופקע על
ידי צוות הבס"ע והפך לביתו התמידי (כלומר ל-15 יום הבאים). הוא
מסר את הטבלאות לוויל, שמונה לראש הצוות החדש (זאת לאחר
שהאחרון נהרג לאחרונה בהתקלות עם המון זועם. 20 יום לפני
שהבע"ס עמד לכלות את כדור הארץ החדשות שוחררו לעיתונות.
התגובות, מיותר לציין, היו קטסטרופאליות).
וויל הביט בטבלאות וקרא לצוות מנתחים שיבררו מה לעזאזל הקשר
בין מספרי הרוגים לקצבי התקדמות. ושיעשו את זה מהר.

לאחר יומיים הגיעו התוצאות המדהימות. מסתבר שהבס"ע התקדם בקצב
שהיה הפוך למספר האנשים הערים באותו זמן. ככל שיותר ויותר
אנשים נהרגו, הקצב גדל. ככל שאזורים יותר ויותר מאוכלסים הלכו
לישון, הקצב גדל.
"טוב" אמר וויל בקול שהיה מפתיעה ברוגעו, "הייתי אומר שהחידה
על העץ שנופל ביער ריק קיבלה משמעות תהומית."
מרטין וניק היה אחוזי טירוף. כאנשי מדע, שראו איך כל תפיסת
עולמם מתפוררת בשבוע האחרון הם לא היו מוכנים לסבול התחכמויות
מסוג זה. "אני יכול לקבל את העובדה שהבע"ס מתנהג בהתאם לאיזה
עיקרון פיסיקלי לא מוכר," אמר מרטין "אבל להגיד שהוא מקיים
איזה סיפור מעשיה מטומטם זה כבר יותר מדי!"
"ובכן" אמר וויל, "אם זה מטומטם אבל עובד, זה לא מטומטם. המצב
הוא כזה, והעובדות מדברות בעד עצמן. מסתבר שאנו בני האדם כן
שולטים ביקום במוחנו. המחשבה כן עולה במהותה על החומר
הגישמי. והעניין מציב בפנינו בעיה חמורה: מניתוח המשוואות
שהגענו אליהן אנחנו עכשיו יודעים את קצב התקדמות הבס"ע
כפונקציה של מיספר האנשים הערים בזמן נתון. המשוואות מורכבות
ומתוסבכות יותר מכל דבר שנתקלנו בו, וקצב ההתקדמות עובר
שינויים דראסטיים, באופן חסר כל פרופורציה למספר האנשים."
מרטין פרץ בסערה את דלתות האולם, וברח אל ההמון הסוער שבחוץ.
הוא לא היה מוכן להקשיב למה שהיה לדעתו שטויות גמורות.

ניק לעומת זאת, קיבל את הנאמר ללא עוררין. אחרי הכל, הפיסיקה
המודרנית הייתה כבר מלאה בכל-כך הרבה דברים מטורפים ולא
הגיוניים, מה כבר ישנה עוד אחד? "אוקיי, המשוואות מסובכות, אבל
מה המשמעות שלהן?" הוא שאל.
וויל החל להרצות בקול זחוח משהוא. "ובכן, אדם אחד יוכל לקיים
יקום בקוטר של... בוא נגיד 0.5מטר בקירוב. לא מספיק אפילו
להכיל את אותו אדם. מאתיים איש יוכלו לקיים יקום בקוטר של
כעשרים מטר. שני מליון איש יוכלו לקיים יקום בקוטר של כחמש
מאות קילומטר בקירוב. כפי שאמרתי, אין כמעט שום פרופורציה בין
המספרים לגודל המקויים."
משהו לא הסתדר לניק. "אבל רגע, כרגע ישנם כשני מיליארד איש על
כדור הארץ, איך היקום הגיע לגודל העצום שלו אם זה כך?"
"ובכן" המשיך וויל בקולו הזחוח, "מהמשוואות אנו מסיקים שהיקום
החל בגודל ענקי ואז החל להתכווץ, וקפא על שמריו כאשר מס.
האנשים עלה על סכום מסוים. אבל, ברגע שמספר האנשים ירד מ-4.87
מיליארד איש בקירוב בעקבות הווירוס, היקום החל שוב להתכווץ.
מאוד מוזרות המשוואות האלו. מאוד מורכבות."
"טוב, אפשר לזרוק את כל הפיסיקה המודרנית לפח" צחק ניק.
"לא ממש" ענה וויל בקול מעודד, "מסתבר שהתופעה הזאת מצייתת לכל
תאוריה פיסיקאלית ידועה כל עוד גורם נוסף נכנס למשוואות השדה.
גורם שמשמעותו אנרגיה מנטאלית, מופקת ע"י המוח האנושי,
והאנרגיה עצמה גדלה ככל שיותר מוחות משתתפים בהפקתה. בערך כמו
קרניים תומכות בתוך לייזר, שמפיקות עוד ועוד פוטונים משום
שהפוטונים עצמם גורמים לעירורם ויצירתם של עוד".
"המםם, אני מבין" אמר ניק, בקול יציב להפליא. קץ העולם עמד
להגיע, אבל היקום היה שוב פעם מקום שנשלט על ידי ההיגיון. הסדר
שב על כנו. היקום היה שוב מקום של מדע. חבל שזה לא עמד להימשך
עוד הרבה זמן.

עכשיו כבר היה מבעית. וקר. קר מאוד. מרטין וניק, שהפכו לחברים
טובים בימים האחרונים, ישבו ביחד מסביב לעץ ערמונים. הם צפו
ביחד בשקיעה האחרונה שידע העולם. מוזר, חשב לו ניק, בכל
הסיפורים שקרא השקיעה הייתה האחרונה משום שכדור הארץ חדל
להתקיים, אבל כאן השמש היא שחדלה להתקיים. כל הכוכבים האחרים
בשמיים כבר מזמן נעלמו, וכך גם כל כוכבי הלכת מלבד נוגה
ומרקורי. זו הייתה שקיעה נהדרת, עם סוף חד כאשר בס"ע קטע אותה
לפתע. זה היה מצחיק, משוואות בס"ע היו כל-כך מורכבות, עד שכאשר
מספר האנשים ירד שוב מתחת לסף כלשהוא, קצב ההתקדמות הואט
פלאים. סוף העולם היה קרוב, אבל עכשיו הוא התקדם רק כמה אלפי
קילומטרים בשניה, שוב איטי יותר ממהירות האור.

בשעה שאש השמש נבלעה באותו הלבן החלבי שהיה אפילו פחות מהריק
המוחלט, נהיה אפילו יותר קר מבעבר. מרטין וניק התקרבו והתכרבלו
בשמיכה שהכינו מראש. שניהם נראו שלוים. הם כבר מזמן השלימו עם
גורלם הבלתי נמנע.
בשבוע האחרון השינויים בכח המשיכה ובטמפרטורה היו עצומים. מאות
מיליונים ניספו. לא שזה שינה משהו, כמובן. כולם עתידים היו
למות עוד מעט.
"לבן חלבי", חשב מרטין. מי היה מאמין. הרוב ציפו לשחור עמוק או
אור מסנוור, אבל לא. היה רק לבן חלבי שכזה. עוד מיתוס שבס"ע
שבר באכזריות.

מרטין וניק היו מעורים בכל המידע שזרם בדרגים הגבוהים ביותר.
משום כך הם הצליחו לחשב את הנקודה האחרונה ביקום. רק עוד כמה
דקות חשב לו מרטין. הזמן עבר לו בעצלתיים. סוף העולם הואט
במידה שכזאת עד שהיה נראה כאילו שלא יבוא לעולם. אבל הוא בא.

מרטין וניק לחמו בפיתוי להושיט יד ולגעת בלבן שהתערבל כנגד
עינהם. הסתבר שהאנרגיה שהם חוללו במחשבתם הייתה גבוהה במיוחד.
זה היה פן שהוזנח במחקר החפוז, אנשים מסוימים חוללו יותר
אנרגיה מאחרים. האנרגיה המשותפת שלהם הספיקה כדי לקיים יקום
בקוטר של ארבעה מטרים בערך. הם היו מודעים לעובדה שהאוויר עומד
להעלם בקרוב, אך למרבה הפלא פיסת הסלע עליה הם ישבו פשוט ריחפה
לה במרכז הספירה שהייתה היקום. היה להם ברור שיש להם רק עוד
עשרות ספרות של שניות לפני שיאבדו את ההכרה.
ניק חשב לעצמו "אני הרי עומד למות בכל מקרה, עדיף ללכת כמו גבר
אמיתי" ושיחרר את האוויר מראותיו. כמעט מייד עטף אותו ערפל
הקטיפה של איבוד ההכרה הקרב.

מרטין מצא את עצמו לפתע פחות מחצי מטר מהלבן המתערבל, הטהור
והנוראי, שהיה הסוף המוחלט של הכל. "ניק!" הוא צרח במוחו. הוא
לא הרגיש את הרגלים שלו, וזאת משום שהן פשוט לא היו שם. הוא לא
איבד טיפת דם משום שלא היה כל איזון לחצים, לדם פשוט לא הייתה
כל סיבה להישפך לתוך הסוף. בשנית חייו האחרונה מרטין שמע את
קולו הגברי, העמוק של טרוור גודצ'ילד :

Light in the absence of eyes illuminates nothing. Visible
forms are not inherite by the world but are graunted by the
act of seeing. Events contain no meaning by themselves but
only the meaning that the mind empozes on them. And yet, the
world endures."

"טוב", חשב מרטין, "מסתבר שהוא לא".