"למבדה"
"חזור שנית , בבקשה"
"למבדה"
"תודה"
דלת הפלדה הוסטה מכח איזה מנגנון חשמלי, וסוכן חשאי "למבדה"
צעד אל תוך המסדרון האפור האינסופי המוכר לו טוב כל כך, מרגיש
איזה כאב דמוי מיגרנה, לא מורגש כמעט, מעקצץ מאחורי עיניו
כשחולפים עשרות נורות הפלורסנט מעליו.
בירוקרטים חשאיים, אפורים בלבושם וחיוורים בפניהם, נשים בעלות
יופי מאופק ונשים בעלות כיעור מוחצן, גברים שנראים כמו עובדי
משרד הפנים על אף שהם עוסקים בנושאים הרגישים ביותר במדינת
ישראל, הנידו את ראשם בעברו, כפי שעשה הוא כלפיהם, ונבלעים
בתוך אחד מאלפי החדרים במבוך המונוטוני שמשמש ל"למבדה" מקום
עבודה.

הוא מוצא את דרכו בין המדורים השונים, ומגיע לדלת שנראית כמו
כל הדלתות האחרות, מלבד הכיתובית "סוכן חשאי למבדה" על לוחית
שחורה, ניתנת להחלפה, לצד הדלת.
הוא מעביר את הכרטיס האלקטרוני שלו בחריץ המיועד, מסובב שלושה
מנעולים שונים, והודף את הדלת.
המשרד מסודר למופת, ולא ניכר בו כל שינוי מכל יום אחר.
"למבדה" מוציא את האקדח ממקומו הקבוע תחת בית שכיו, טוען אותו
ומכוון לראשו.
הוא לוחץ את ההדק, לאט לאט
מרגיש את הנקירה המתקרבת , ומניח את האקדח במגירה, ממנה הוא
שולף בובת דוב פרוותית.
"למבדה" מחבק את הדובי, מתכרבל בשק השינה שמתחת לשולחן העבודה
שלו, ושוקע בשינה מתוקה.