מוקדש לורד, בהערכה רבה.

בפברואר כדאי לקנות פילים
גרפיטי על גשר, ועוד גשר, ועוד גשר. הגרפיטים היום הפכו
לחלוטין לא מובנים. בנסיעותיו התזזיתיות ברחבי הארץ, צפון
דרום, דרום צפון, הוא חושב על פברואר ועל פילים. מה הקשר. הנה
עוד גשר. בפברואר כדאי לקנות פילים.
גשם שוטף בחוץ. חושך. תנועה דלילה כזו מזמן לא היתה בנתיבי
איילון. אין הרבה מטורפים כמוהו שנוסעים בשלוש בלילה במבול
הזה. הביתה, לדירת החדר שאפילו בליבו אינו קורא לה בית. נוסע
לאט. אין מה למהר. אין לאן למהר. רכב עומד בצד הכביש מתחת
לגשר. דמות מטושטשת לידו. אשה. עד שהוא עוצר, היא כבר איננה.
אולי סתם דמיין לעצמו דברים. רכב, אשה, פילים...אני הולך
ומשתגע, הוא חושב לעצמו. הגשם מתחזק. אפייני לפברואר. כאילו
מישהו שם למעלה פתח חביות מים והוא שופך אותן מטה בזו אחר זו.
האוטו הישן שלו דולף. הוא עוצר בצד ולובש את המעיל חסר הכובע
שלו. בפברואר, אומר הגרפיטי על גדר ההפרדה לידו, כדאי לקנות
פילים.

בגשם כזה לעולם לא תוכל להשאר בבית. צריכה משהו שישטוף אותה
מבפנים החוצה. נוסעת בחלון פתוח בגשם הסוחף,  חשבה לעצמה ,
אולי אתלה מודעות. דרושים. מה תכתוב, לא ידעה . דרוש איש? האיש
שלה ודאי אינו קורא עיתונים. ומה תפרסם בעיתון? מחשבת שטות.
בכל זאת לקחה ספריי וצבע ויצאה לכבישים, כמו תמיד כשהיתה הולכת
לאיבוד בתוכה. לא ידעה מה תכתוב. ריססה, ויצא לה בפברואר כדאי
לקנות פילים.
בוקר. גשום כאתמול. כל כך היא שונאת לקום כך, להזדרז, לנסוע
לעבודה בתנועה הצפופה והעצבנית, להחתים כרטיס ולחייך לכולם שוב
ושוב כשהכל מטפטף בתוכה. כולם תמיד מחייכים אליה, פניה חלקות
ויפות ומרגיעות, אפילו אורנה הפרנואידית בהתקפים הפסיכוטים שלה
נרגעת לידה. רק היא עצמה אינה נרגעת, המבול מהלילה עוד לא פסק,
פילים דורכים בתוכה והאיש שלה, האיש שלה שאינה מוצאת, היכן
הוא. דרוש איש תמים ונאיבי, אוהב ומסור...לא אורנה, אין
אינדיאנים כאן. כאן זו מחלקה ואני איתך. בסדר בסדר, אורנה
ממלמלת, ויואב הדכאוני ממלמל מתחת לשפם ידעתי, רק את אורנה את
אוהבת, וטטיאנה המאנית אומרת לו תשתוק, אתה הורס לי את המצב
רוח.

אתה כנראה הולך ומשתגע, הוא אומר לעצמו. בחורות שפויות לא
מסתובבות בכבישים בשעות כאלו. לא היתה שם אשה אתמול. אתה
מדמיין דברים. אולי בכלל אסור לך לנהוג. ודאי שלא בשעות כאלו.
אותיות קופצות לו לעיניים מן התמרור. אין דבר שלם יותר. הוא
משפשף את עיניו. שים ידיים על ההגה, הוא גוער בעצמו. עוד זה
חסר לך, תאונה בכביש המתפתל הנידח הזה. התחנה העזובה בצד הדרך
אף היא אומרת אין דבר שלם יותר. הפעם הוא עוצר. קר מאד בחוץ,
המעיל שלו לא ממש מספק הגנה מן הרוח. הרוחות האלו בצפון,
לעזאזל איתן,  הוא חושב לעצמו, מבחין בברור בכתובת על התחנה.
אותו כתב, אותו צבע. אין דבר שלם יותר. אתה בסדר, הוא מרגיע את
עצמו. אינך מדמיין. זה באמת כתוב כאן, אפשר להמשיך לנסוע. חוזר
לאוטו הדולף שלו, שאינו דולף עכשיו משום שאין גשם אך טרם התיבש
מן הגשם של אתמול. הוא מגלה משום מה שהוא חושב על הגרפיטי ההוא
ולא על נערי המצוקה שלו, שאין להם עתיד במקומות הנידחים האלו
בגליל ואינו מצליח למצוא להם מקום. אין דבר שלם יותר ממה? מה
הוא חושב לעצמו, הגרפיטאי הזה. למה זה מעסיק אותי בכלל. ומה
גרם לי לחשוב שעבודה סוציאלית זו עבודה טובה. ולמה אני לבד על
הכבישים יום אחרי יום, עוסק בעבודה חסרת תוחלת שכזו. ולמה אני
לבד בכלל. הרוח החורפית מתאימה עצמה למצב רוחו, ממשיכה איתו גם
למרכז הארץ. בפברואר, אומרים הגרפיטי בנתיבי איילון, כדאי
לקנות פילים.

טטיאנה למה את מתלבשת כך, היא שואלת. יש לך עכשיו שיחה עם
דוקטור איגור. אני אוהבת אותו, מצהירה טטיאנה במבטא רוסי כבד,
וצריך שגם הוא יאהב אותי. אני יפה והוא יראה את זה, אל תדאגי.
טטיאנה, את לא יכולה ללכת לדוקטור איגור עם ביקיני. זה לא
מתאים. למה לא מתאים, טטיאנה נעלבת, אני לא יפה?? את יפה, היא
עונה, אבל אצלנו במחלקה לא מסתובבים ככה. תתלבשי בבקשה. את לא
הולכת כך לפגוש את דוקטור איגור. וטטיאנה מתלבשת באי רצון,
ממלמלת מילים ברוסית. לפעמים היא כל כך מצחיקה. זה אפילו לא
מצחיק, שהאשה השמנה הזאת בת החמישים חושבת שהדוקטור יתאהב בה
אם תופיע לפניו בביקיני. זה לא מצחיק, היא מזכירה לעצמה, היא
מאנית, זה חלק מהמחלה שלה. אני צריכה לשמור עליה, שלא תבייש את
עצמה. ובכל זאת קול קטן בתוכה לוחש לה אז מה, לפחות היא בטוחה
שהיא יפה ושכל העולם אוהב אותה. והרוח החורפית מכה בחלון
ושורקת לעברה מי את, אחות, רווקה בת עשרים ותשע, שתרחמי עליה.
את בעצמך משוגעת, מסתובבת בכבישים בחלונות פתוחים בלילות
ומטפלת במשוגעים בימים. את מותק, אורנה מגמגמת באחד מהתקפי
השפיות הנדירים שלה, תביאי לי ארטאן, קשה לי לדבר.

למה מישהו בכלל הולך לגור במקום כזה, הוא חושב. חם ביום, קר
בלילה, אין לאן ללכת, אין לאן לברוח. רחובות ריקים, אנשים
ממורמרים, חסרי עבודה וחסרי מנוח. באמת שאני מבין את הילדים
האלו שהופכים עבריינים, ההורים שלהם באמת לא נותנים להם כלום.
אסור לך לחשוב כך, הוא גוער בעצמו, אתה אמור לטפל בהם לא
להצדיק אותם. אסור לך לשפוט את ההורים האלה. עוד עיירת פיתוח
ועוד אחת, כל כך הרבה נוער לדאוג לו. איך הארץ נראית אפורה
ושטוחה כל כך בחורף. הנגב האפור. הוא פותח חלונות, מניח לרוח
ולחול לחדור, להכות בפניו. הפושעים הצעירים הללו שאני מטפל
בהם, לפחות יש להם זה את זה. הכביש ישר ישר ישר, סלול היטב,
נתיב יחיד לכל כיוון. אינסופי כאילו. מכל הצדדים מדבר אפור
וחורפי. שום חיה. שום איש. לבד, האוטו והוא. מלב שבור, אומר
הגרפיטי על הכביש. הוא בולם בחריקה. שוב אני מדמיין.אבל על
הכביש באמת כתוב מלב שבור. הגרפיטי של היום, אי אפשר להבין
אותם. מצד שני, אין שום גדר או גשר בסביבה, אז כביש זו אופציה
לא רעה. תפסיק להתרגש מזה. ובכל זאת הוא מתקרב להביט. אותו
כתב, אותן אותיות, אותו צבע. משוגע שמסתובב בכל הארץ ומרסס
גרפיטי. לך תבין. ובכל זאת, האותיות כאילו מדברות אליו. תפסיק,
הוא מנסה לרסן את עצמו. אותיות לא יכולות לדבר. עדיף להגיע
הביתה, לחור ההוא שאני קורא לו בית, לקבור את עצמי מתחת לפוך
וזהו. מצד שני, דווקא נוח לו כך בקור החורפי הזה. ובכל זאת
כרגיל הוא ממשיך לכיוון המרכז, עיר הנמלים הזו שהוא גר בה. מלב
שבור, מהבהב מולו הגרפיטי על השלט המורה לבאר שבע.

אפילו הגשם לא מצליח לשטוף אותה. אפילו הרוח לא משתיקה אותה
מבפנים. לאורנה היה התקף פסיכוטי קשה במיוחד היום, כולם נגדה,
כולם רוצים להרוג אותה. דחפה שולחן על יואב. לאורנה יש הרבה
כוח כשהיא פסיכוטית. אז דחפה שולחן על יואב והוא שבר את הרגל,
עכשיו הוא בטוח שזה עונש מאלוהים על זה שהסכים לקחת את התרופות
נגד דכאון. צעקה על טטיאנה וקראה לה מכוערת, וטטיאנה לא הפסיקה
לבכות ואחר כך נעשתה תוקפנית ותקפה את אורנה בחזרה, כי הרי לא
יתכן שהיא תשתוק לה על דבר כזה, וזה גרם לאורנה לצאת סופית
מדעתה אם בכלל יש לה כזו. ומוריס שניסה לשרוף את עצמו ולכן הוא
נראה כמו מפלצת עמד בצד והנהן לעצמו, לא ממש קשור למה שקורה.
ההנהונים האלו שלו משגעים אותה לפעמים. תפסיקי לחשוב על זה כל
היום. את לא בעבודה עכשיו, תנוחי. תחשבי על דברים אחרים.
הנפשות המתפרקות האלה, כמו גלים הן נשברות דווקא עליה. אולי את
לא צריכה לעבוד בפסיכיאטריה. אולי תמצאי לך מחלקה אחרת, אולי
מחלקה סגורה זה קשה מדי בשבילך. אולי אולי אולי, אולי תמצאי לך
איש, שקט עדין ונחמד, לחזור אליו כל ערב ולחלוק איתו את הנפשות
האומללות האלו, את הנפש האומללה שלך. כדאי באמת שתעשי את זה,
במקום לשוטט בכבישים ולרסס גדרות, מה עושות האיילות בלילות.

מה הן עושות? ישנות, טיפש. כמו בעלי חיים אחרים נורמלים. לא
כמוך, משוטט בכל הארץ, חושב שיכול להציל נערים שגדלו בפשע בזה
שתעקור אותם מהשורש ותשים אותם באדמה אחרת. הם לא רגילים לזה,
למה שזה יצליח. כמה אפשר להתנתק מחברים כאלו כמו שיש להם,
שמחזיקים אותם כמו בצבת, שנותנים להם חום ושייכות שאף אחד אחר
לא נותן. מה עושות האיילות בלילות. ישנות, לא כמוך. לא כמו
הפושעים הצעירים שלך שמתקשרים אליך שוב ושוב לשחרר אותם בערבות
ממעצר, כשהיית בטוח שהם ישנים בשלווה בעיר אחרת בכלל. לא כמו
כותב הגרפיטי המשוגע שלך, למה הוא מעניין אותך בכלל. תחליף את
האוטו הדולף הזה, אתה עוד תחלה בדלקת ריאות בקור הזה. אז מה,
לאף אחד ממילא לא יהיה אכפת.

טמאה, טמאה, טמאה, טמאה, טמאה, שיינדל לא מפסיקה לצרוח. סגרו
אותה בחדר אבל שומעים אותה בכל המחלקה. טמאה, טמאה, טמאה. לא
ברור מה בדיוק קרה לה, כנראה טראומה קשה. מאז שהביאו אותה
לכאן, כמה שעות, היא צורחת כל הזמן את אותה מילה. בעלה יושב
מחוץ לחדר ולא יודע מה לעשות עם עצמו. לחשוב שהיא צרחה ככה כל
הדרך עד כאן, בחברה החרדית הסגורה שלהם זו ודאי בושה גדולה.
והילדים שלה, מה הם חושבים, מסכנים. היא נכנסת לנסות להציע לה
ארוחת צהריים, לשיינדל, אבל שיינדל לא מתעניינת. לרגע היא
מנמיכה את קולה, אוחזת בחוזקה בידה ואומרת טמאה, טמאה, טמאה,
מבטה הבוהה נעוץ בחלל, ואז צורחת שוב. קשה לראות אותה כך.
אפילו אורנה הסכיזופרנית, הפרנואידית, שבדרך כלל מנותקת ממה
שקורה ובטוחה שהכל מכוון נגדה אומרת תעשי משהו, אי אפשר לשמוע
את זה, תעשי משהו, מישהו הכאיב מאד לאשה הזו, תגידי לי מי אני
אגמור אותו. איך סבל של אנשים נוגע בסבל של אנשים אחרים.
טמאה, טמאה, הזעקה מהדהדת בראשה כשהיא משוטטת במאה שערים,
קוראת פשקווילים. אין הרבה אנשים בחוץ בשעה הזו. בנות ישראל
הכשרות, זועק הפשקעוויל. מה? היא מרססת, בלי לחשוב פעמיים. ואז
נמלטת משם, ברגל, לא יודעת ממה. אולי מהרחובות שסוגרים עליה.
אולי משיינדל. אולי מעצמה.

מה? מה? מה? מה? אותן אותיות. אותו כתב. אותו צבע. מרוסס על
פשקעווילים במאה שערים. איזה אומץ לגרפיטי. בעצם, איזה יאוש.
מה מה. למה אני מרגיש שהגרפיטי הזה פונה אלי אישית. מה זה קשור
אלי בכלל. בנות ישראל הכשרות, אומר הפשקעוויל. מה? אומר
הגרפיטי. תפילה לזיווג בהשתתפות גדולי הדור, בקבר רשבי במרון,
עונה הפשקעוויל. הוא מסובב את גבו והולך משם. רעיון מטופש
להסתובב ברחובות האלה, נוסטלגיה ישנה שאינה במקומה. תחזור
לעבודה שלך אם אין לך משהו טוב יותר לעשות. החרדים המעטים
ברחוב מסתכלים בו בתמיהה, ומסבים את ראשם. זר בנוף המקומי הזה.
מהפשקעוויל הם מתעלמים. מה? הוא שואל. אה, הרוח עונה.

שוב גשם שוטף. מתאים מאד להרגשה. הרכב שלה עומד בצד, וגם היא .
דרוש איש, היא רוצה לרסס. דרוש, היא מרססת, ונגמר לה הצבע.
שמוטת כתפיים היא עומדת בגשם מתחת למחלף לטרון. מרוקנת, אמרה
היום עדן שניסתה להתאבד, ככה אני מרגישה.  גם אני, רצתה לומר
לה, אבל לא אמרה. מחלקה פסיכיאטרית, נפשות מפורקות, את בעצמך
מפורקת. את בעצמך, הרוח שורקת. הגשם מרטיב אותה. לא אכפת לה.
מישהו עוצר לידה. לא אכפת לה. מישהו יוצא מהאוטו שעצר לידה. לא
אכפת לה. היא עייפה, עייפה כל כך. רטובה כל כך.

בחורה עמדה שם בצד. עכשיו הוא בטוח. הוא מסתובב וחוזר, עובר את
כל המחלף לצד השני. רכב עומד בצד. בחורה עומדת לידו. רטובה
לחלוטין, מחזיקה משהו בידה. יש גרפיטי על הגדר. דרוש. הוא יוצא
מהאוטו ומתקרב אליה. מה דרוש, הוא שואל. היא מביטה בו. כאילו
לא אכפת לה עוד. איש, היא אומרת, אבל נגמר לי.
הוא לא שואל מה נגמר לה. למה לקנות פילים בפברואר? סתם ככה,
היא עונה. אתה משוגע, הוא חושב. מתעסק עם משוגעת. אולי עדיף
ככה, משוגעים הכל מותר להם. אפשר לדבר מילים אמיתיות, בלי
להסתתר מאחורי דירת חדר ועבודה קבועה. בואי, הוא אומר. ניסע
למרון. יש שם תפילה לזיווג. היה כתוב על הקיר אתמול, במאה
שערים.
היא מסתכלת בו פתאום. אין דבר שלם יותר מלב שבור, הוא אומר.
בואי תשבי אצלי באוטו, תתיבשי קצת. הגשם שוטף אותי, היא אומרת.
את נראית לי נקיה לגמרי, הוא אומר.  אני עובדת במחלקה
פסיכיאטרית, היא אומרת. הם כולם מתפרקים כל כך. כולנו מתפרקים,
הוא אומר. צריכים לקשור אותנו חזק זה לזה.
היא חושבת. זה לזה? היא שואלת. הוא שותק רגע. אם את מסכימה,
הוא עונה.

הגשם מתחזק. כאילו נשפכות חביות מהשמים. בפברואר, אומר
הגרפיטי, כדאי לקנות פילים.