התעוררתי מסוייט, פעימות לבבי עדיין מהדהדות בחלל החדר וזכרונו
של המסרק הענקי שרודף אחרי, טרי וחם בראשי. קמתי לסלק את
המראות, הלכתי למזוג לי כוס מים קרירים. לא הדלקתי את האור אבל
האור הרפה מפנס הרחוב פלש פנימה, מעוות דמותי במראה הענקית
ומחדד את ראשי ההולך ומדלדל. אני שונא את המראה הענקית הזו
המרוחה לכל רוחב האמבטיה, מעשה ידיה של חגית להתפאר, אבל
כשחגית חלתה במחלה ההיא, החליטה לתלות אותה ואני רק צקצקתי
בלשוני - איזה יופי.
זה השבוע השלישי שהוא רודף אחרי, המסרק הוורוד, ובכל פעם שהוא
כמעט תופס אותי, אני מצליח לקפוץ מהצוק ולרחף בעזרת מצנח
ששערות ראשי קשורות אליו. אלה מחליקות מראשי ונותרות לרחף להם
אי שם בחלל. על הקרקע היציבה ממתין לי המסרק האימתני שממשיך
לרדוף אותי כשהוא מצווח, "עלה קרח, עלה עלי קרח."
הכל החל כשחגית נסעה להודו, אחרי שסיימה את כל הטיפולים,
והרגישה צורך להתרחק קצת מכל הבלגאן ואני החלטתי להפתיע אותה.
ואולי החל קצת קודם כשהחלה לקבל כימו והקרנות, ושערנו החל
נושר. שלה חזר כשהכל נגמר, אבל שלי חובק כל בוקר את הכרית.
יורם אמר שיש היום טיפול-נגד-קצת-יקר-אבל-שווה ולמרות שאני לא
מאמין גדול בלהיפרד מהכסף שלי ללא תרומה ותמורה מוצקה, הלכתי
על זה.
הביקור אצל ד"ר הרמן שיינפלד העמיק שורשי תקווה מעטים שעדיין
נותרו בקרבי. הרמן היה כולו חיוכים וצלצולים. מרט כמה שורשי
שיער, הניחם תחת מיקרוסקופ ענקי ופסק בחיוך מהסוג המקצועי:
"המצב קריטי אבל לא סופני".
נו באמת, דוקטור, ברור שלא מתים מזה, על כל פנים, לא בבת אחת.
ד"ר הרמן שיינפלד רשם לי ארסנל ומלאי שיספיק לחצי מדינה לפחות
- אלה שנמצאים בצד שלי. שלוש משחות, אחת לבוקר, שניה לערב
ושלישית ממש לפני השינה. ששה מיני כדורים צבעוניים שלי דווקא
הזכירו את סוכריות ה M&M הורודים לבוקר, הצהובים לצהריים,
הירוקים לאחר הצהריים והאדומים לפני השינה. ואולי הוורודים
לשעה 10? רגע, כתוב לי באיזה שהוא מקום.
האמת היא שאם היית משלם כל כך הרבה כסף, גם אתה היית מתחיל
להאמין בנסים. בבית המרקחת המרכזי, התביישתי ללכת לשכונתי,
הביט בי הרוקח במבט עקום ורק מלמל משהו מתחת לשפם שלא היה לו.
"על תופעות הלוואי הסביר לך?"
חייכתי בפה מלא שיניים חסר-אחת-שלא-חשים-בחסרונה.
"לא הופכים לאישה, נכון, כל השאר פחות מפחיד."
נדמה היה לי שהוא מושך בכתפו, כאומר מה אכפת לי, אלה החיים שלו
והכסף שלו, אבל ביטלתי אותו במחי מצח. אין ספק שאדם חסר שיער
תמיד יקנא באלה שעדיין נותרו להם כמה, ואם ד"ר הרמן צודק יהיו
לי הרבה יותר תוך פחות מחודש - זמן שובה של חגית מהודו.
הכל התנהל על מי מנוחות. ישנתי קצת פחות, שתיתי קצת יותר,
השתנתי הרבה יותר וזה טבעי. אפילו לא חשתי בעצבנות שקפצה עלי
עד שהמזכירה שלי העירה שהפסקתי לשלוח ידיים לחזה הרך שלה
ושהיא מודאגת. אבל ד"ר הרמן הרגיע אותי "זה יעבור". ואם ד"ר
הרמן אומר, הוא כנראה יודע על מה הוא שח.
בבוקר יום א' של השבוע השלישי לא הצלחתי להירדם. המסרק הוורוד
נעלם מזמן מהסצנות הליליות, אבל שום דבר לא הגיע במקומו,
ולמרות שחיפשתי בכל דבר סימנים, לא מצאתי. רק כאב ראש זעיר החל
מנקר בעורף ואחר כך עבר לרקות ואחר כך פינה את מקומו לעקצוץ
שהלך וגבר. ד"ר הרמן לא היה במשרד, אז שמתי עוד משחה של בוקר
ואחר כך זו של ערב ואחר כך של כמעט לילה אבל שום דבר לא עזר.
למחרת בצהריים קניתי לי כובע להסתיר את סימני הגרד שטיפסו על
קרקפתי שכבר הייתה אדומה ומגורה. וכשכל זה לא עזר, לקחתי בגד
ים וקפצתי לבריכת גורדון לשחייה קצרה. המלח שרף נורא אבל אחרי
השרפה באה הקלה. לא חזרתי למשרד. במקום זה מיהרתי הביתה הידקתי
על ראשי את כובע האמבטיה של חגית כשמתחתיו פדים טבולים במלח
ונכנסתי למיטה.
כשהתעוררתי היה חושך, ואני לא ידעתי להחליט איזה יום היום ומה
השעה. הייתה לי תחושה מתכתית בפה, אבל הגרד בראש פסק. דלת
הכניסה זמזמה כמו משוגעת. הצצתי וראיתי את חגית עומדת בפתח קצת
עצבנית, ידה על הפעמון, צועקת משהו.
מיהרתי להוריד את כובע האמבטיה שלה ופתחתי את הדלת מופתע כי
לפי מיטב זכרוני או השאריות שלו ,חגית אמורה לנחות בעוד שלושה
ימים.
שאלוהים יעזור לי. עד היום אני זוכר את פניה שבתחילה היו
מעוותות מכעס וכבמטה קסם הפכו מחייכות. הולכות ומתרחבות אחר
כך שמעתי את הצחוק ואחר כך הגיע החיבוק שכמעט פרק לי את עצמות
הכתף.
"איזה חמוד אתה," לחשה כשהיא מלטפת את ראשי.
"כמה שהשתדלת לכבודי, לא היית צריך כל כך להגזים, כבר דאגתי
כשלא הגעת לקבל את פני בשדה, אבל עכשיו אני יכולה להבין גם
למה.
לא הבנתי על מה היא מדברת עד שסחבה אותי למראה הגדולה בכניסה,
זו שאני הכי שונא הבטתי בעצמי ונעשה לי חלש.
אולי לא תאמינו לי אבל מה שאני עומד לספר הוא אמיתי, כה יעזור
לי אלוהי הקרחות וכה יוסיף ראשי הקרח אך לפני שבוע, היה מכוסה
תפרחת עדינה ירקרקת זרועה פרחים צבעוניים אדומים, ורודים,
צהובים ואפילו כחולים.
לקח לי זמן להתרגל, גם לחגית.
אבל עכשיו בכל פעם שאנחנו מוזמנים, אני בולע כדורים לפי
הדרישות, לבנים או אדומים, כי אלה הפרחים הכי יפים. כל שצריך
הוא להמתין יומיים, לפזר קצת מלח ים ולכסות אותם ללילה בכובע
פלסטיק.
אנחנו חושבים על התחלת ייצוא לחו"ל, יש רק בעיה אחת. אין לנו
עדיין מספיק מתנדבים. אז מה אתך? אפשר יהיה לקחת אותך בחשבון?
|