זה לא שאני לא מודעת. מגיל כמעט אפסי אני שומעת את משפטי ה "אם
הראש שלך לא היה מחובר אליך, בטח היית שוכחת אותו איפשהו", ו
"את הלכת על הירח הרבה לפני ניל ארמסטרונג" (כרונולוגית משפט
לא סביר כל כך). אבל האמת היא, שזה נכון.
אני המקצוענית שנאסא פספסו. נעים מאוד, אני אסטרונאוטית.
קשה מאוד להסביר את הליכי המחשבה של אסטרונאוטים מלידה. זה
משהו בגנים.
אתם מכירים את המשפט "אם זה היה חשוב - אז היית זוכרת"?
או המשפט האהוב על אבא שלי "אם הייתי מבטיח לך מליון דולר,
היית זוכרת".
אז זהו. שלא.
האנשים שבורכו בשתי רגליים על הקרקע, פשוט לא מבינים לליבם של
האסטרו למיניהם.
אני רוצה לחלוק עמכם ועמכן 2 דוגמאות מחיי, אולי כך תוכלו
להבין כיצד מתנהלים חייהם של אלו שלא בורכו בראש מוברג היטב
לכתפיים.

יום פשוט ככל הימים, רבצתי לי מול הטלויזיה וזיפזפתי בין מגוון
הערוצים כשלפתע יצא לי ברררר מוזר מהבטן והבנתי שהיא רעבה.
לאחר שיקולים של עצלנות מול רעב החלטתי לקום ולאכול משהו.
הלכתי לי למטבח, פתחתי את המקרר, שלפתי 2 ביצים ועגבנייה
והכנתי לי חביתה למופת.
לקחתי את הכבודה אל מול הטלויזיה, ושמתי לב שנעצרתי על איזה
ערוץ דובר צ'רקסית.
לקחתי את השלט ליד....לקחתי את השלט ליד.....לא לקחתי את השלט
ליד.
איפה השלט?
ומכאן החלו חיפושים בלתי נלאים מעל לשמיכה, מתחת לשמיכה,
במיטה, במקלחת, במטבח, ובסוף נשברתי ובהיתי בזרבובאל או איך
שלא קראו לו, שר סרנדות כששפתיו אינן בתיאום עם קולו.
בשלב מסוים מאסתי בחרבובאל וזמרותיו, ושוב התחלתי לחפש את השלט
(חשוב לציין, שבהיותי אסטרו, לקח לי דקה להיזכר שאיבדתי
אותו).
התעלומה נפתרה לעת ערב, כשמצאו את השלט האבוד בפריזר עם
היפותרמיה קשה.

חיידק האסטרו אינו מכה רק בשקט בבית, הוא מכה בנו גם מכות
פומביות קשות.
בהיותי פרגית צעירה, הייתי פעילה ב"נוער העובד והלומד".
ובאה עלי המוזה להיות מדריכה, ולרדות בנפשות צעירות עד זוב
שוקו ולחמניה.
בסיום הקורס המפרך, היה מתוכנן טקס מכובד בו תקח חלק גם רעייתו
של רבין ז"ל - לאה רבין ז"ל.
ביקשו ממני לשיר ולקרוא בטקס כמה קטעים ולאחר לחץ חברתי כבד
("נו...מה אכפת לך?") הסכמתי.
בחזרות הקפדניות לטקס, עמד מולנו מארגן הטקס והודיע לנו בכובד
ראש שעלולות להיות הפרעות מכיוון הקהל, כי תמיד ישנם כמה
"חברלייצים" שצועקים דברים, או שורקים או קוראים בשמך באמצע
קטע מרגש ומרתק על עלית ציון צנעני מארצות אירופה המזרחיות
בשנת טיזנאמו.
ולכן הם יעשו לנו חזרה חמה, בה הוא ועוד כמה מדריכים יצעקו
עלינו כל מיני דברים במהלך ההדמיה, ועלינו להמשיך נו מאטר
וואט!
מה שנקרא - אימון בנשק חם.
אוקיי נטלי, אמרתי לעצמי, תזכרי! לא משנה מה הוא צועק, לא משנה
מה הוא אומר, שיזרוק עליך סלע, את ממשיכה לקרוא.
כן! ההחלטה הייתה נצורה בליבי כגוש מתכת כבד ואיתן.
לא משנה מה - אני לא מפסיקה. אני אמשיך. אני אשרוד!

שכחתי.

באמצע הטקסט, מישהו קרא בשמי, הסתובבתי ושאלתי "מה?".

אז אנשים יקרים, אם אתם מכירים איזה אסטרו, הושיטו אליו את
ידכם.
כי חייו - קשים הם.

מוגש כשירות מטעם העמותה לעידוד קבלת האסטרו.

אז על מה דיברתי?