הנגלו לך, שערי-מות; ושערי צלמות תראה.
התבננת, עד-רחבי-ארץ; הגד, אם-ידעת כלה.
אי-זה הדרך, ישכן-אור; וחשך, אי-זה מקמו.
......................... איוב לח, יז-יט
ארבע שנים יראתי את הרגע בו יגיע הטלפון המיוחל. הייתי שוכבת
ערה בלילות ומדמיינת כיצד ישמע הקול מעברו השני, מה ילחש
ובעיקר, כיצד אגיב. בביקורי השבועיים הייתי מתבוננת בפניהן
החתומות של המטפלות ומנסה לשער על מה הן חושבות. פעם אחת
הפתעתי אותן בשעה שישבו בחברותא, מפצחות גרעינים ומספרות
בדיחות, רק אז קלטתי.
בהיתי בישיבה רבת משתתפים, כשהמזכירה קראה לי לצאת. התכעסתי,
הרי ביקשתי שלא יפריעו לי. "כן, אבל זה מבית האבות." נשתתקתי.
מניתי את צעדיי בין חדר הישיבות למשרד. עשרים ואחת, עשרים
ושתיים, עשרים.
האזנתי לקול המכובס והשטוח שבקע מהאפרכסת.
"מדברים מבית האבות."
"אימא כבר מתה?" שאלתי, ולבי מסיר פעימות.
היה היסוס קל בקולה, ואני עוד קיוויתי.
"לא, אמך במצב קשה. כרגע בודקים אותה וכנראה שיעבירו אותה
לטיפול נמרץ. "
טיפול נמרץ, המילים קפאו על שפתיי , "אני מבקשת שלא תעבירו
אותה לשום מקום. חכו לי, אני כבר יוצאת."
קרני השמש האחרונות משחקות מחבואים על השמשה, בעוד אני מנסה
לנתב דרכי בין מכוניות הממהרות הביתה. לי אין כבר כל סיבה
למהר. כשאגיע, אני מקווה שאוכל ללטף לחי ולהיפרד, לתמיד.
השומר בשער הכניסה מנפנף לי בחביבות, גם הוא אינו מזדרז,
והשער נפתח בחריקה איטית. עכשיו אני מתחילה להתרגש. כולם כאן
כל כך איטיים, במקום הנורא הזה; המתים, החיים, גם המלאכים
שתפקידם לסיים מלאכה, ממתינים בסבלנות, בעוד המטפלים מענים
נפשן וגופן של הגופות, הרובצות על כיסאות הגלגלים. צמחים
בוגרים שהדיבר ניטל מהם וגם ההגיון. בשעה כזו של ערב השבילים
כבר ריקים. כולם בעמדת המתנה. הבודדים שעדיין מסוגלים לדבר כבר
שקועים בעולמם הפרטי, כל שהיה להם לומר כבר נאמר.
את דרכי מהמכונית לביתן אני עושה בהילוך מהיר, כמעט ריצה, לא
בשבילי ובטח כבר לא בשביל אימא, רק למען המטפלות, שתמשכנה
לחשוב אותי לבת טובה ומסורה. חדרה של אימא ריק ואני מתחילה
לקוות, אבל מוקדמת השמחה.
"כן, אימא שלך, אה, העברנו את אימא שלך לטיפול נמרץ. "
"אבל אמרתי לכם לחכות לי."
"חשבנו שחבל לחכות כי מצבה החמיר."
למה נדמה לי שהיא מחייכת. מין חיוך של שמחה לאיד?
אימא שוכבת בחדר גדול עטור מכשירים כמו בטיפול נמרץ של בית
חולים רגיל. בשביל מה לעזאזל הם זקוקים כאן לחדר טיפול נמרץ.
תחילה אסרו אותה לכיסא גלגלים, כדי שלא תהלך ולא תסתובב להם
בין הרגליים, התירוץ היה נהדר, שלא תיפול ותשבור איזה איבר.
דבר שממילא הצליחה לעשותו בגלל הקשירה דווקא. כשרצתה לשירותים
אמרו לה, את יכולה לעשות על עצמך, יש לך טיטול. חמסו
באדיקות כל שארית מחשבה שעוד הסתובבה לה פה ושם, בשגרת היומית
המנוונת. מנעו ממנה כל פעילות גופנית או אחרת. כשהבאתי לה
ספרים מצוירים, הניחו אותם בספריה וצחקו מאחורי גבי. אלמלא
המטפלת הפרטית, סביר להניח שלא הייתה זוכה למגע יד אנושית
ולחיוך אלא בביקורי, החד שבועיים. עכשיו כשהמערכות מתחילות
לקרוס, הם מתעוררים בקול תרועה רמה למלחמה אבודה .
אימא שוכבת לבד בחדר האפלולי. כנראה שאת שאר החולים כבר
הצליחו להרוג. אני ממהרת לגשת אליה, מלווה באחות מעומלנת.
"את יודעת שאינה מדברת, גבירתי. בטח קיבלה שטף דם בלילה."
"מה את אומרת, לא מדברת? היא לא מדברת כבר שנתיים, לא ראית
בתיק שלה?"
האחות משתתקת ונדמה לי שאני מזהה שפתיים מתכווצות. כן אין לכם
מושג מה אתם עושים לאימא שלי וגם לא למה, חולפת מחשבה בראשי אך
אני לא טורחת להשמיע קולי בקול רם. אין טעם להשמיע קול במוסד
הארור הזה.
פניה של אימא סמוקים ולא צריך להיות איש מקצוע כדי לדעת שיש לה
חום גבוה והיא סובלת. אני מבררת מה הטיפול שהיא מקבלת. הרשימה
ארוכה כאורך הגלות: תרופות משתנות, ותרופות להעלאת לחץ דם,
תרופות ללב ולבלוטת התריס ומעל לכל גם אנטיביוטיקה. צינורות
משתלשלים משני מוטות שמזדקרים לצידי גופה, מוצאים את דרכם
הנפתלת מתחת לשמיכות.
"ומה עם משהו נגד כאבים," אני שואלת בעודי מסירה את השמיכה מעל
גופה הכחוש.
"אי אפשר לתת לה בגלל לחץ הדם שלה. הוא נמוך מדי."
"ומה זה? עכשיו עיני מתמקדות ביד אימתנית נפוחה פי שלושה
מגודלה הטבעי, חבושה בתחבושת המעלה צחנה. לפני שהסיפק בידה של
האחות, אני כבר עם מספרים ביד, פוערת פצע נוטף מוגלה ששוליו
שחורים.
"ומה זה?" אני דורשת לדעת.
"לקחו לה דם לפני שבוע, את יודעת בדיקות שגרה, ועשו לה המטומה
שהזדהמה. בגלל זה יש לה עכשיו ספסיס, כך חושבים הרופאים."
אני מציצה בפניה המתעוותות של האחות, לא יודעת אם היא מספרת לי
את האמת או ממציאה איזה הסבר דמיוני. אולי קשרו את אימא בלילה
ושכחו לפתוח, אולי מישהו הרביץ לה, אולי נפלה. הכל יכול לקרות
במוסד המזורגג הזה. אבל אני לא יכולה לשנות את המצב, רק להקל
עליה ואולי לגונן עליה מפני הרעים. אני יודעת שלעולם לא ירימו
ידיים. אלה ימשיכו לטפל בה גם אם כבר לא יהיה שום סיכוי
שתחלים. מן התעקשות של מטומטמים ששומרים על התחת שלהם מפני
תביעות אפשריות. אני יודעת כי כבר הייתי בסרט הזה. לפני שנה
כשחטפה דלקת ריאות התחננתי בפניהם שיתנו לה ללכת בשקט. שום דבר
לא עזר ולי לא נותר אלא לראות כיצד היא מתענה בעולם חסר הגיון
ושכל.
"ואתם לא חושבים שמגיע לה משהו נגד כאבים," קולי עכשיו רם
וצורמני. אם הייתי יכולה הייתי מרימה יד על האחות, הייתי מעלה
את המוסד הזה באש. הייתי...
"מה קרה? למה את צועקת?"
זו מנהלת שירותי החולים. מישהו כבר טרח לידע אותה על בואי והיא
מרגישה צורך לכרכר סביבי, לדאוג למניות של המוסד שהולכות
וצונחות.
לקח לי זמן רב לשכנע אותה ואת הרופאה התורנית, לא לפני שאיימתי
בתביעה משפטית. בנוכחותי קיבלה אימא זריקה נגד כאבים שהפחיתה
את עוצמת הגניחות ושלחה אותה לכמה שעות לעולם שקט יותר.
לא הצלחתי לחלץ את אימא מידיהם החמסניות של המטפלים. שלושה
שבועות התענתה, מדלגת בין הכרה מעורפלת לחוסר הכרה, גונחת,
הולכת ומתמלאת נקבים נקבים שידיהם הלא אמונות חופרות בגופה
השדוף, כאילו שתשובת ספירת הדם תשכנע את מלאך המוות להמתין
קמעה ואם יסכים, זה ישנה במשהו את איכות חייה.
כשמתה לא הייתי לצידה.
כשנפרדתי ממנה בפעם האחרונה, שכבה שלווה, על פניה חיוך שמתעורר
על פני אנשים שרואים מכר אהוב. אינני יודעת את מי ראתה ברגעיה
האחרונים, אם בכלל. אבל מי שזה לא היה, מגיעה לו תודה מיוחדת.
הוא הצליח היכן שאני נכשלתי.
עתה לא נותר לי אלא לתכנן את מותי שלי.
|
