בבוקר שבת, בשעה תשע, קמתי מזעקות השבר של אמא. דווקא לא
נבהלתי למרות שהייתי רטוב ומלוכלך כולי מבוץ מתים. אפילו
הספקתי להודות בלבי לגברת חווה קירשנר ז"ל (אמנו, סבתנו ואחותי
היקרה, 1919-2001) על אכסניית השיש שהעניקה לי לכמה שעות
וניגשתי לראות מה קרה.
ראיתי את אמא ואת דודה צוצלת הולכות אנה ואנה בנוירוזה מתקדמת,
מדליקות סיגריה בסיגריה ובתווך אבא מגרד את פדחתו המתקדמת ,
מנסה למצוא פתרון יצירתי. חייכתי.
קברו הפתוח של סבא נתן עמד מיותם מגופתו - סבא נתן נעלם.
דודה צוצלת עתה הגנה על עצמה. זכרנו לה את הצעתה המגונה -
חיתוך גופתו של סבא נתן במסור, כי הרי ממדיו גדולים מדי לקבר
סטנדרטי.
"אוח, איך הן רוצות שאני אמות", היה מסנן במרירות מחייכת סבא
בערוב ימיו, "רק מחכות להשתלט על החסכונות שלי, על הבית שלי"
הוא כמובן המליץ לי לא להביא ילדים לעולם, ואם אטעה ו"אשריץ",
כדבריו, למסור אותם לאימוץ בהקדם האפשרי. אמנם ילדים היו לו
לפני השואה, וכנראה שיחסו אליהם היה שונה במקצת, אבל סבא נתן
לא דיבר על כך מעולם.
התחלנו במסע החיפוש. קרני שמש עצלות החלו יוצאות מבעד לענני
הגשם. ציפורים ראשונות צייצו בסמליות.
אמא נשברה ליד הברזייה. שפופה ובוכייה היא מרטה שערות מראשה.
אבא ניגש אליה וניסה לחבק אותה. שניהם נראו עתה כזומבים.
רטובים, טרוטי שינה ומלאי בוץ.
הגשם התחדש לו לקראת השקיעה, והדביקות שהרגשנו כולנו, הפכה עתה
לרטיבות מעיקה שוב.
אבא הנואש, החל לחטט בחלקות הקבר הסמוכות, אלה שעדיין לא נבנתה
להן מצבה. סבא איננו.
שבועיים לפני מותו, הוא קרב אלי, הפעם בעיניים אנושיות, כבות
וכאובות. הוא בקושי הצליח לפתוח את המגירה הישנה ולשלוף מתוך
שקית קרטון מהוהה תמונה אחת קטנה וישנה. "תמונה אחת קטנה, זה
מה שנשאר לי", אמר לי בקול הדואב ביותר ששמעתי ממנו אי-פעם.
הייתה זו תמונת שחור לבן שהזמן לא עשה עמה טוב. אזני חמור היו
בקצוותיה והצילום השחור לבן כבר נראה דהוי ולא ברור.
בחלקה האחורי של התמונה היה כתוב משהו בפולנית והתאריך
21.12.1938. הוא קרב אלי והציג לי אותה.
אתה רואה את זה? שאל במתיקות מבהילה. לא עניתי.
בתמונה היה סבא נתן חבוש מגבעת שמוטה באלכסון על מצחו. איש יפה
ומרשים היה. מעולם לא שמתי לב לכך קודם. הוא חיבק שם אישה
מתולתלת ויפת עיניים ולפניו עמדו שתי ילדות, דומות קצת לצוצלת
ולאמא.
"זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן - אשתי והבנות שלי, יונה
וציפורה". יכולתי להישבע שדמעה יורדת לו מהעין.
פעולות החיפוש נמשכו. אני יצאתי בצעדים מהירים אל פאתי בית
הקברות, בואך צומת ירקון. נכנסתי אל הצריף הנטוש שעמד מפורר
בפינה ושלפתי את גופתו הגדולה והרטובה של סבא. הוצאתי מכיסי את
קופסת הגפרורים. הגפרורים לא נדלקו. הם היו רטובים.
יונה וציפורה, שתי בנותיו הראשונות נרצחו בדיוק שלוש שנים
לאחר מכן, ביום הקצר ביותר של שנת 1941. סבא ראה את גופותיהן
מובלות אל הקרימטריום במחנה הריכוז. העשן שיצא מהארובות היה
הנורא מכל, סיפר, הוא ראה את נשמותיהן יוצאות אל השמיים
האירופאיים הקודרים. בו ביום נשבע כי גם הוא רוצה למות כך.
צוצלת לא הבינה מה פתאום אני מבקש ממנה מצית. "ממתי אתה מעשן?"
שאלה אותי נפעמת. תירצתי בלחץ ועצבים וקיבלתי את המצית
המיוחל.
רצתי אל הבקתה, סבא נדלק בקושי. גם בקומזיץ אי אפשר להדליק את
הגזע קודם. סבא נתן היה גזע גדול וקשיח. הזרדים הקלו את
הבעירה.
ריח של בשר שרוף מילא את הבקתה ואפף עשן.
מרחוק ראיתי את המשפחה מביטה בבקתה הדולקת לרגע. הם בטח חשבו
שעישנתי ממש הרבה.
התכריכים הלכו ונמוגו וגם גופו של סבי האהוב הלך והתכלה. נשמתו
התעופפה לכל הכיוונים. עשן אפף את בית העלמין. קולו של סבא
רעם ממעל, פצפץ באושר.
עם רדת היום הקצר ביותר השנה, סבא נתן יצא לחפשי. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.