"איך שלא תסתכלי על זה, זה לא יעבוד" תומר קבע בנחרצות שלא
השאירה הרבה מקום לדיון בנושא.
"למה?" היא שאלה בנאיביות שעצבנה אותו. הוא הפסיק את מלאכת
האריזה ותלה בה מבט מלא תמיהה, כאילו שואל אותה "איך מזג
האוויר בכוכב שלך?" "ציירי לי כבשה" הוא אמר לה אחרי השתאות
קצרה. זה היה הקוד המשותף שלהם להודיע אחד לשני על ניתוקו
מהמציאות. במשפט הזה הייתה עוקצנות שרוככה בזכות ההתרפקות של
שניהם על אינספור המכנים המשותפים שלהם, ככלות הכול הוא נלקח
מספר ששניהם קידשו וסגדו לו. הם ראו בו יצירה כה גאונית שהפכה
עבורם למעין מנטרה שלקחה אותם ברגעי דכדוך אל מחוזות ילדות
ספוגי חולמנות אופטימית. כאילו בתוך כל הדרמה של ההיפרדות
הכואבת והעזיבה הדרמטית של תומר הוא פתאום שלף ג'וקר שהקהה את
הכאב לרגע. לרגע הם נשאבו ללילות ארוכים של שיחות עמוקות
וניתוחים כואבים של הנפש, לסרטים רומנטיים ששניהם אהבו ולקופסת
הטישו שהם הושיבו ביניהם, לסופים עצובים ולפעמים לסופים
מאושרים שריגשו עד לפינה ההיא בלב שאמרה "די, אני לא יכולה
יותר", לריהוט והעיצוב הפנימי של הדירה שהם בחרו ביחד בהרמוניה
כמעט מיסטית.
"למה?" מיכל התעקשה ותפסה את החולצה שהוא הוביל לארגז קרטון.
הוא הביט בה ובעיניים הדומעות שלה. "כי זה לא יכול לעבוד!" הוא
אמר מרוגז מעט וקולו העדין נשמע כמעט קשוח. "למה זה לא יכול
לעבוד?" היא כמעט זעקה "שנינו אוהבים את אותם דברים, אנחנו
עושים הכול ביחד, מתעניינים באותם תחומים וכשרע לאחד מאיתנו,
השני תמיד יודע לקחת אותו לשופינג או ל..." תומר קטע אותה
בקוצר רוח למרות השבר בקולה "אבל אני לא נמשך אלייך" הוא זרק
לעברה בכעס.
אחרי שנה שהם גרים ביחד, ניתן היה לשער שהערה כזו הייתה מזעזעת
ופוגעת בה אך התנאים האובייקטיביים שהיו תפאורה לחייהם סירסו
את העוקץ והשאירו למעשה את האמירה המעוותת הזו כשרה ונטולת
ארס.
"וכששכבת על הגב שלשום וגנחת כמו מישהו שאיבד שתי רגליים
בפיגוע, מה זה היה בדיוק?" היא ירתה לעברו מנסה להאיר אור
שיציל אותה וישאיר אותו. אולי כעת הוא יעצור, ייעמד מולה
ויחייך את החיוך המקסים שלו ויגיד לה שהוא אוהב אותה, ירוקן את
המזוודה חזרה לארון שלו או יותר טוב מזה, יעביר את הארון הריק
שלו לחדר שלה שיהפוך להיות החדר שלהם. אבל בעצם, היא יודעת
שהוא אוהב אותה ושום דבר לא השתנה ביניהם ושפשוט הוא לא אוהב
אותה באופן שהיא הייתה רוצה שהוא יאהב אותה. "אני לא עשוי
מעץ!" תומר השיב בקול רגוע יותר שהלך והתרכך "זאת הייתה טעות,
מה שקרה בינינו בשבועיים האחרונים זו הייתה טעות שבלגנה לשנינו
את החיים. מיכל, אין מה לעשות אני אוהב גברים ושום דבר לא ישנה
את זה."
"אולי תנסה, אולי תיתן לזה צ'אנס" תומר חייך מול האמירה הזו,
חיוך סרקסטי. דווקא ממנה הוא לא ציפה לשמוע הערה כזו. הוא רגיל
לזה שאנשים לא מקבלים את הנטיות המיניות שלו, כאילו הן אופנה
חולפת חסרת טעם. הוא בתוכו יודע שהם לא מבינים ולעולם לא
יבינו. כן, הם אומרים שהם מקבלים אבל הם לא. גם אימא שלו אומרת
שהיא מקבלת אותו איך שהוא והיא תמיד תאהב ותהיה מאושרת אם הוא
מאושר אבל הוא שומע בקול שלה משהו אחר. היא לעולם לא תקבל את
זה כעובדה שנקבעה עבורו ותמיד בוערת בה להבה קטנה שמקווה שאולי
יום אחד הבן שלה ישנה את דעתו ויהיה "נורמאלי", כאילו זה תלוי
בו, כאילו הוא יכול לבחור והוא סתם מתעקש.
אבא שלו היה זה שהכי התקשה להתמודד עם הגילוי. ייתכן שהקושי
נבע דווקא מדרך הגילוי ולא מהמאצ'ואיזם המוקצן של אביו. כשאבא
שלו שהוא גם המאמן שלו עמד במקלחות של מכון האגרוף והביט בבנו
מסבן את החבר שלו מהכיתה שהצטרף לאימון ניסיון הוא השתתק.
השתתק זאת מילה המתארת פעולה בעלת משמעות קצרה אבל באותו רגע
היא הכילה את היקום כולו. מיכאל האגדי עמד בכניסה למקלחות
משותק ואילם ובנו קפא מולו, לא בפחד כי אם בתחושה האיומה שהוא
אכזב את האדם היקר לו מכל ולא הייתה שם אכזבה פעוטה כי אם גזר
דין מוות בעינויים לאדם שכל כולו אהבה והערצה לבנו. ותומר עמד
כל חייו צמא לאהבה הזו ומביט בהערצה מוחלטת במתאגרף האגדי
ובאדם שמחוץ לזירה התנהל באצילות ובכבוד לזולת שלא הזכירו
במאום את ההוריקן כותש כל שנורה עם הגונג. עכשיו הענק הזה עומד
קפוא, נטול צבע וחיות. נדמה שהוא קטן ונעלם במהירות ועוד מעט
הוא ייעלם לגמרי ואולי בדיעבד אם היה נעלם הייתה נותרת דמותו
האגדית שרירה וקיימת כי אחרי אותו אירוע הוא התאדה לאיטו בשביל
מלנכולי שזיער את האגדה והפך אותה לטרגדיה מיתולוגית.
לאחר דקות ארוכות שבהן מיכאל עמד ללא תזוזה, שני הנערים הבינו
שמשהו איננו כשורה. הפרמדיק באמבולנס הרגיע את תומר והסביר לו
שלא מדובר באירוע לב או שבץ מוחין וכנראה שאבא שלו סובל
מטראומה קשה שאטמה אותו לגירויים מהסביבה. בימים שלאחר מכן,
תומר מיאן לאכול ומעבר לעצב, התת-מודע שלו רצה להגיע לקטגוריית
המשקל הרצויה לקראת אליפות הארץ ואולי כשאבא שלו יראה את השומן
העודף מתאדה הוא ייצא מהמצב הקטטוני שלו. ובאמת אחרי שבוע שבו
הוא הוגדר כצמח הוא חזר ללא נזק מהותי להוציא איבוד יכולת
הדיבור (וגם זו חזרה לאחר כשנה). יהיו כאלה שיאמרו שהוא פשוט
לא רצה לבטא את המשפט האיום מכל "הבן שלי הומו". זאת הייתה
הפעם הראשונה שבאליפות הארץ ובכלל הקרב הראשון שלו שתומר עמד
בזירה ללא הוראות אביו שנאלם. בהתחלה, הוא נע בזירה כמו גוזל
שהגיע זמנו לפרוח מהקן, מתלבט, חושש ואחרי סיבוב אחד הוא נשאר
שם עם העצות של אביו שהדהדו בראשו והרימו את הרגליים והרקידו
אותו בזירה ואחר כך הם עזרו לו לשלוח מכות מכוונות בדיוק
כשהיריב היה פתוח. בסוף הקרב, מיכאל חייך לעברו וטפיחה חמה על
השכם של המאמן מיכאל אמרה יותר מכל שהכול בסדר אבל במבט
העיניים של אביו נעלם ניצוץ שתומר סחב על גבו וגיבן אותו מעט.
כשמיכל שמעה את הסיפור הזה לפני כמה חודשים היא סיפרה לו שהיה
לה חבר אחד שאבא שלה די חיבב אותו ופעם כשהוא נסע לחו"ל הוא
קנה לו חלוק אמבטיה מתנה בשובו. כשהיא סיפרה לו על החלוק הוא
אמר לה בבדיחות הדעת שאבא שלה מחבב אותו בגלל שהוא יודע שהבת
שלו מקבלת זין טוב והיא הסבירה לו שאבא שלה תמיד דמיין אותו
נטול זין.
"אבל למה אתה עוזב? אנחנו יכולים להמשיך להיות שותפים." מיכל
הזילה דמעה כשהיא אמרה את המשפט שנורה בייאוש כנה. "ואת יכולה
להבטיח לי ששני רגשנים כמונו יעמדו בזה?" ולפני שהיא ענתה בעוד
פיה פעור לשגר שקר שיהיה גלגל הצלה וידחה את הקץ הוא רוקן לה
את האוויר "תעני לי בכנות! תגידי לי בכנות שזה רעיון טוב שלא
יכאיב לשנינו"
לפני שהוא העמיס את הארגזים הוא החליף את החולצה השחורה הצמודה
בחולצה צהובה צמודה כי האריזה והדיון האמוציונאלי גרמו לו
להזיע מעט. מיכל הסתכלה בחיטובי האטלס שלה והעולם נראה לה
יצירה גרוטסקית שיסודותיו הם אירוניה טהורה, "ככה נראה הגב של
ההומו שלך" קול לגלגני לחש לה בגיחוך.
תומר חזר להתגורר עם הוריו ובפתיחות שלא הייתה לו מאז הגילוי
הנורא הוא סיפר להם על השתלשלות האירועים עם מיכל ואבא שלו
לראשונה התבדח על הנושא שבמשך שנים נבנה בביתם כעיר האסורה "אם
אתה מסרב לבחורה כזאת אז אתה כנראה באמת הומו" ועד כמה שהייתה
בהערה הזו ציניות נבערת תומר חיבק אותה בחום. לפתע, התהום
הענקית ביניהם הצטמצמה לגיא קטן שאפשר לדלג מעליו במאמץ קל.
בלילה הראשון ללא מיכל הוא נשם לראשונה בחייו כאב אמיתי וכשהוא
כתב אל תוך השעות הקטנות של הלילה עבודה לקורס ב"אנגלית
למקדמים" דמותה עמדה מאחורי כתפו והזכירה לו שברגע שרעיון נגמר
ואפשר לבטל את מילת החיבור יש להפריד את המשפט לשני משפטים עם
נקודה ביניהם. ברדיו התנגן השיר החדש של דיוויד ברוזה בביצוע
ספרדי ואלוף הארץ במשקל בינוני הושיט יד לחבילת הטישו והרהר
בינו לבינו ולאור תפאורת דמותה אם הוא באמת הומו.
מיכל הותירה את החדר שלו מיותם במשך חודשיים עד שחשבון הבנק
שלה צלצל ואמר לה שהוא רעב לאללה ואם היא לא תאכיל אותו כמו
שצריך אז הוא יצעק ויבכה ויבעט ויצרח והיא בתגובה ענתה לו שממש
לא איכפת לה אם הוא גם ירקוד על חוטי חשמל חשופים ברחובות עזה
כל זמן שמנהל הבנק לא יתקשר בשמו.
השותפה החדשה שלה נראתה נחמדה מאד בשבוע הראשון ואחר כך היא
נאלצה להתרגל למנהגיה המוזרים ובייחוד לשבילי שיער ולכלוך
שקישטו את הבית ואף אחד לא טרח להרים אותם.
הוא הגיע בשבוע הראשון לקחת עוד כמה דברים והיא הייתה בטוחה
שהעיניים שלו עצובות אבל הייתה ביניהם חומה מוזרה שהיא מעולם
לא יכלה לדמיין שיכולה לקום ביניהם. אחרי כחודש הוא התקשר
לשאול לשלומה והשיחה הייתה כבדה. כנראה היא הייתה כבדה מדי
לשניהם וכשהשותפה החדשה נכנסה לחדר שלו היא הבינה שהיא צריכה
להכניס אותו למגירת הזיכרונות שלה.
תומר חזר להתאמן באינטנסיביות, ובאחד האימונים הוא אפילו הרגיש
שלאבא שלו יש ניצוץ בעיניים. אחרי שנתיים שבהן הוא ויתר על
תחרויות, פתאום אליפות הארץ נראתה כיעד אקטואלי למדי או למעשה
בריחה אידיאלית והוא ירה בשק חבטות מהירות וחדות, אבל בכל
תנועה ולכל מקום שהוא הלך עקב אחריו ענן מוזר שהוא לא הצליח
לגעת בו למרות שזה עטף אותו באפרוריותו. הוא התיש את עצמו
בימים כדי לא להישאר ער בלילות. פעם אחת לאחר חצות הוא חייג את
כל הספרות של מספר הטלפון שלה וניתק. את התחושות שלו הוא לא
הבין והעצב המאוס הזה הזכיר לו את המוסיקה שמתנגנת ברדיו בימים
של פיגועים. הוא האמין שזה יעבור, שהימים הארוכים יתקצרו
ושהמחשבות והזיכרונות הנוגים יפנו את מקומם לריכוז בלימודים
ופנטזיות על גברים מחוטבים. באחד הלילות הוא אפילו התאמץ לפנטז
על בחור אחד שלמד איתו בקורס "תיאוריות התנהגותיות" והוא אחז
באיבר מינו וחיכך אותו בהנאה מאולצת ובעוד השחרחר עם הקוקו
והפירסינג בגבה מוצץ את איבר מינו היא חדרה לפנטזיה שלו וגירשה
בעדינות את ההוא עם הקוקו וחייכה אליו כשהיא בולעת את האיבר
שלו בתאווה. "תגיד," היא שאלה בפנטזיה "אתה בטוח שאתה הומו?"
והוא בתגובה לחש בגניחה שהוא גומר ולמרות שהוא הזהיר אותה היא
העדיפה להתעלם ולבלוע את מה שהבחור עם הקוקו לא הבין.
הימים הארוכים לא התקצרו והם ליוו אותו לכול מקום, מעטה מלוחלח
ישב בדרך קבע על אישוני עיניו והוא האיץ באביו להגביר את קצב
האימונים וזה שחשש שבנו בורח ממשהו הבין שאולי כמה מכות בראש
יעזרו לו להבין או לשכוח.
בימים הארוכים שלו הרדיו ניגן בכוונה שירים על אהבה ובערוצי
הכבלים הם התעקשו ללפות את ליבו בתמונות רומנטיות שטלטלו אותו
וחפרו בו בגסות וללא רחמים. בכל פעם שמשהו שלח את מחשבותיו אל
הדירה הקטנה שלהם הוא הרגיש איך אגרוף חד חודר דרך הצלעות
ומזעזע את קרביו. כשהוא צעד עם ארגזי קרטון אל מחוץ לדירה ההיא
הוא פחד. כמו בקרב הראשון שלו הוא פחד אבל הוא הובל קדימה ועד
כמה שהוא ציפה לתוגה היא הלמה בו בעוצמה שהוא לא תיאר. בימים
ההם הוא ירא יותר מכל מחוסר עשייה. היא הביאה את הגעגוע ואת
ההרהורים. תומר התיש את עצמו באימונים ובעבודה בשליחויות שהוא
שנא. עד כמה שהוא שנא את העבודה הזו, הוא העדיף לברוח אליה כי
בפעם הראשונה בחייו הוא התמודד עם פחד וכאב שדרגתם לא דמתה
למשהו שהכיר לפני כן. פחד מצמית מהמלחציים הסוגרות על החזה בכל
פעם שהגעגוע קורע אותו. געגוע שמזנק מעמקי נשמתו ושולח זרועות
תמנון אל מוחו שמבקש לשבת איתה על הספה שלהם, לשמוע את הצחוק
שלה, לספר לה על הבלי יומו ולהקשיב לרחשי ליבה, להיפתח לפניה
ולהניח את ראשה בתוך החיבוק שלו כשהיא עטופה עננה מלנכולית.
הגעגוע שלו ממהר לשלוח זרוע נוספת ששולחת דמעות מתוך פתחיו.
לפעמים נדמה שאפילו אוזניו מייבבות ולעתים דמעות ניתכות ברגעים
לא נוחים והן זולגות בלי הודעה מוקדמת. הגעגוע מוביל את רגליו
שילכו אליה ויעצרו מולה וזרוע ארוכה שלו תדרוש שידיו יחבקו
אותה ועד הרגע הזה הוא לא ירפה ובכל התעוררות הוא יעטוף אותו
בזרועותיו וימעך את קרביו ויכאיב לו בכל רגע ובכל נשימה.
בשיעורים הוא נרדם מתשישות או מהרהר עליה ועל עצמו ומתוך כל
הרגש הזה מאפילה הידיעה הברורה שאיננה בהירה כפי שהייתה "אני
הומו" ובסופה כבר לא עומד סימן קריאה.      
בקרב הגמר הוא ניצח בקלות ומיכאל לא ספר מכות בעלות עוצמה
שניחתו על בנו, מצד אחד הוא היה גאה ומאידך הוא תהה אם לא
ייטיב עם בנו אם יוריד לו איזה לבנה גדולה על הראש ומה שיצא
יצא (הומו או סטרייט) כי הרי ברור שמיכל הזו דפקה אותו לגמרי
או ליתר דיוק דפקה לו את הראש לגמרי. מיכאל החליט בליבו שלבנה
בראש רק תעשה לבנו טוב ומה שתהא הבחירה היא תהא עדיפה על הילד
עם העיניים הכבויות שמסתובב בביתו ובמרתפי נשמתו שורקת רוח
רפאים. כשמיכאל חיפש לבנה בגינה בסמוך לביתם תומר יצא מהבית
לבוש במיטב מחלצותיו, מיכאל הבין שהוא לא יזדקק ללבנה. תומר
שאל אותו מה הוא עושה והוא גמגם לשנייה התעשת וענה שהוא מנכש
עשבים שוטים ותומר חייך ואמר לו שהוא יוצא ומיכאל התגעגע לחיוך
הזה והניצוץ בעיניים ליווה את תומר למכונית.
חודשים ספורים אחרי שהוא ומיכל סיימו רומן קצר והזוי הוא התקשר
אליה והפעם הם נורו בבת אחת לערבים הרומנטיים שלהם ולחברות
המתוקה שלהם. מיכל כבר התרגלה לאיי הרפש ששותפתה גידלה בפינות
הדירה ותומר רצה להכיר לה את החבר החדש שלו ואחרי שיחה ארוכה
ונרגשת הם קבעו שלמחרת הוא יקפוץ לבקר ויכיר לה את החבר החדש
שלו. מיכל הניחה את השפופרת ובלב היא שמחה שהחבר ההומו שלה חזר
לחייה.