אני פותחת את יומני. היומן היקר שקיבלתי מבעלי לפני שנפטר.
יומן מהודר של חברה בעלת שם, כרוך בכריכת עץ, ועליו סוגר מתכת.
את תוך היומן ניתן להחליף. כל שנה אני קונה בחנות את תוך היומן
שתאריכיו מתאימים לאותה השנה. כך אני מנהלת את זמני. לא שיש כל
כך מה לנהל... בגילי כבר לא עושים הרבה דברים.
אני מדפדפת עד לתאריך של היום. "ברית לבת אחות של ארנו" רשום
בצורה חגיגית. כולם היום בברית. מחר מתחילה שנת הלימודים של
אביתר, ויומיים לאחר מכן רותה נוסעת לחודש לנפאל. רותה היא הבת
שלי. ארנו בעלה. אביתר הוא הנכד.
אהה... אני נאנחת ולוגמת מכוס התה שלידי. מביטה דרך החלון על
הרחוב השקט. איזו צמחיה יפה... יש כמה עצים שאפילו מגיעים
לחלון שלי.

אני רוצה למות. החיים שלי כבר חסרי משמעות. כרגע אני סתם גונבת
זמן. אני לא באמת עושה משהו עם החיים שלי. קשה לי ללכת. אני
בקושי יוצאת מהבית. לפעמים מתקשרת חברת שכונה מהתקופה שחיינו
בפולין. אין לי במה לעניין את הנכדים שלי. אני הופכת לנטל. אני
זוכרת שאימא של בעלי, עליו השלום, הפכה לכזאת. כמה שנאתי אותה.
אני לא רוצה שישנאו אותי.
בעוד שבוע יש את ד"ר ז'יואגו בטלוויזיה. את זה אני לא רוצה
להפסיד. את הספר מאוד אהבתי. לאחר מכן לארנו יש קורס שייטים של
שבוע. הוא בצבא. כבר המון זמן. קורס שייטים, ויוצא שגם החודש
אם אני אמות אני אפריע למישהו בתוכניות.
גם בפברואר השנה אני איאלץ להיות לנטל על המשפחה. וככה לא היה
אכפת לי... אלא שרותה, כל פעם שבאה לבקר, יושבת פה על הספה
ומצביעה על היומן המהודר שאביה קנה לי ושואלת: "נו אימא, כבר
מצאת תאריך?".
הייתי לוקחת אותה איתי לקבר את הכלבה. הורגת אותה יחד איתי,
אבל ארנו מקבל מינוי באמצע מרץ, ואביתר נכנס לבגרויות, וזה לא
זמן טוב לגדול בלי אימא...