רוב הפרטים הרפואיים כאן שגויים, אנא, אל תתיחסו לכך, פשוט
שמתי לב לזה רק אחרי שכתבתי את זה, עונש על יהירות שלי לכתוב
על דבר שאינני מבין בו כלום
"זהו? זה סופי?" שאלתי.
"כן" הם ענו, 14 יום, שבועיים אחרונים של חסד, זה מה שנשאר.
לנסוע עכשיו להקרנות, במקום למצות את השבועיים האחרונים האלה
עד תום, במקום לגלות את כל העולם מחדש, במקום להיפרד מכל
אהובי, במקום כל זה, אני צריך ללכת להקרנות, למרות שהסיכויים
קלושים, כמו ילד קטן שאוחז באימו בשביל שתתן לו ממתק תוך כדי
חיוך זדוני, ובין אם היא תסכים או לא, המאבק הוא שחשוב, וזה מה
שאני הולך לעשות, להיאבק עד השניה האחרונה, עד קו הסיום. אז זה
הקרנות או לא להיות עכשיו, אני לא יכול ללכת לים או לכל מקום
פסטורלי אחר, אלא לנסות להיאבק על חיי, אז אני הולך למרפאה,
להקרנות.
זה עבר מהר יחסית, לא כאב, הרופא אמר שהשיער יתחיל לנשור בעוד
מספר ימים, מצחיק, השערות שלי הם שעון החול שלי, מעניין אם
הגורל יחליט להיות תיאטרלי ויתן לאחרונה לנשור בדיוק ברגע
שאפרד מעולם גשמי זה.
"הלו, מיקי? אני חייב לומר לך משהו, כן, זה זה, כן, אני
יודע..... מיקי? מיקי?" . רק בכי נשמע בטלפון, אין קול ואין
עונה, לא ציפיתי שהיא תיקח את זה בקלות, אבל היא לא יודעת שכל
התהליך הזה הרבה יותר קשה לי מאשר לה, והבכי הזה מכה בי כמו
סכין.
"הלו? אולי ניפגש איפשהו? נוכל לשבת, לדבר, תירגעי בינתיים,
טוב אני אפגוש אותך שם, בסדר, אני אוהב אותך".
אני נכנס לאוטו ומתחיל לנסוע, אם יש משהו שאני אוהב זה הנסיעות
האלה, רק הכביש והמוזיקה, נראה לי שלזה אני אתגעגע, אם בכלל
תהיה לי ההזדמנות להתגעגע למשהו.
אני פוגש אותה, כמו שסיכמנו, מסעדה קטנה על חוף הים, אני מחזיק
בידה "זה לא הסוף, לא בטוח, עוד יש לנו סיכוי, אנו ניאבק בזה
ביחד, בבקשה, את חייבת להיות חזקה" אני מרגיע אותה, לעזאזל,
אפילו לי כבר מתחיל להימאס מהשמאלציות של הדברים האלה, ולה כבר
נמאס מהשקריות של המילים האלה "במה ניאבק? בעובדה שאתה הולך
למות עוד שבועיים? בעובדה שבשבועיים האלה אתה רק תתרוצץ בין
מרפאות עד לרגע הסופי? תגיד לי, כמה זמן בשבועיים האלה נוכל
להיות ביחד?" היא שואלת אותי, "כל רגע, כל שניה שאוכל" אני
אומר לה, מחזיק את ידה, "אני לא יכולה, אני חייבת להירגע, אתה
חייב לעזוב אותי לכמה ימים, אני חייבת ל.. ל.. אני לא יודעת
אפילו מה, אבל אני לא יכולה לראות אותך." היא דוקרת בי את
המילים, "תגידי לי," אני אומר לה ברוגע "אפילו כשאני עומד למות
את צריכה לשחק איתי את המשחקים האלה?", היא לא עונה, הולכת,
אלוהים, אם לא הייתי הולך למות בטח היינו נפרדים עוד שבוע, נו
טוב, רק הארכתי לה עוד שבוע לסבול אותי, נקווה שתסלח לי.
אפילו קדושה אין לי, אפילו דמות שתחזיק אותי על הקרקע אין לי,
עכשיו כבר מאוחר מדי.
או שלא?
כבר ערב, אני מתארגן יפה, מתלבש בערך כמו שאולבש בארון המתים
שלי, טוקסידו מהודר עם פרח בדש ונעלי עור, מעין סמליות חולנית
שאני משחק עם המוות, הוא בטח מחייך עכשיו.
אני יוצא לבר הקרוב ומתיישב ליד הברמן, אף פעם לא הבנתי כל כך
במשקאות, אז הזמנתי טקילה, שיהיה, קצת שמחת חיים לא הזיקה לאף
אחד.
מחפש מלאכיות בעיני, איפה היא? איפה המלאכית שלי? ואחרי שתי
דקות היא מופיעה, איך לא, חייבת להיות בבר כזה לפחות אישה אחת
שאני אודהם מיופיה ברמה כזאת שבספונטניות מוחלטת אצא מהאפאטיות
שלי ואזמין אותה לרקוד, כמסנוורת על ידי הלבוש המוזר שלי היא
מסכימה, ואנחנו מתנועעים כנחשים, כמהים למגע, מעניין מי יותר,
חייבים את הגוף אחד של השני, בלי מילים, בלי להסתכל בעיניים,
רק גוף אל גוף, חתיכות בשר שמונעות באופן אוטומטי למדי, לי רק
נשאר לזרום עם זה ולהסתכל על היפהפיה שמולי, היא נראית
מסוחררת, מהריקוד, מהמגע, מהמשקאות, מהכל ולרגע אחד היא
מחייכת, וברגע הבא מתמוטטת על הרצפה.
מהומה רבה מתחוללת בין רגע סביב הגופה המוטלת על הרצפה, "מה
עשית לה?" שואל אחד מהאנשים הנסערים שבאו למקום, "כלום, רק
רקדנו" אני עונה לו, "מה זאת אומרת רק רקדתם, מה לקחתם? מה זה
היה?" הוא שואל, נסער עוד יותר, "כלום, נשבע לך" אני עונה לו,
אחד האנשים במקום קורא למישהו העונה לשם מוטי והנ"ל מתקרב אל
הגופה כשהוא צועק את שמה "נורית! נורית! מה עשו לך?", מוזר, לא
ידעתי שהיא באה עם מישהו, מצד שני, גם לא ידעתי שקוראים לה
נורית, "מי עשה לה את זה?" הוא שואל נסער וכולם מצביעים עלי.
"אתה עשית את זה?" הוא שואל, אני מתחיל להסביר לו "תבין, אנחנו
רק רקדנו ופתאום היא..." אגרוף מסחרר מועף לפני עוד לפני שאני
מצליח לגמור את המשפט ואני מדדה מחוץ למועדון, בגשם שנראה
שלעולם לא יפסיק לרדת אני הולך הביתה, מובס על ידי הגורל.
ביום למחרת ההקרנות היו בעוצמה חזקה יותר, וכך הם התגברו
והתעצמו כל יום, כאבי התופת שפקדו אותי אחר כך גם הם לא איחרו
לבוא, וכך כל יום המצב רק התדרדר, תוך שבוע כבר הייתי בבית
החולים.
"אלוהים, איך שאתה נראה" הזדעזעה מיקי ברגע שנכנסה לחדרי, "זה
בסדר, אני רק נח" אמרתי לה, בקול חלש ורגוע, "תקשיב, אני יודעת
כמה שזה קשה לך אבל אני חייבת לומר לך, שכבר רציתי להיפרד,
ממזמן, כל כך הרבה זמן רציתי להגיד לך, אבל אז התחילה המחלה
והכל, אבל באמת, אתה חייב להבין שזה לטובתך, אני לא אוהבת
אותך, ואני לא יכולה לעבור את כל זה איתך, ולמען האמת, אני גם
לא רוצה" היא אמרה, שתקתי לרגע, ואמרתי לה "לא יכולת לפחות
לחכות עד שאמות?" ועצמתי עיניים, מחכה לאיזושהי צעקת אימה
מפיה, אולי לגרום לה כמה רגעים של צער לפני שהיא תמשיך בחייה,
אבל היא רק קמה והלכה, פקחתי עיניים וראיתי אותה בפעם האחרונה,
הולכת, "כלבה" סיננתי בשקט.
הזמן עבר לו כל כך מהר, והיום הגיע, רגעים אחרונים של הכרה,
אני שוכב במיטה, ללא הרבה כאבים ועם תחושה עמומה של חיים, אני
חייב לציין לזכות הרופאים שלפחות הם מצליחים ברגעי האחרונים
לטשטש את חיי ולעשות את המעבר לקל יותר, אבל הנה, רגע לפני שהם
יבואו, רגע לפני שהם יאבקו, רגע לפני שאני אאבד הכרה, יש לי
עוד זמן להרגיש את הדבר החמקמק הזה שנקרא חיים, בפעם האחרונה.
למרות שהיו כל כך הרבה דברים אחרים שהייתי רוצה להרגיש באותו
רגע, כמו יד אוהבת של אימי, או לפחות את שערה של מיקי, או חול,
או אפילו מים קרירים זורמים עלי, הדבר האחרון שהרגשתי היה את
המתכת הקרה של המיטה. |