לקחת את עצמי בידיים זה כמו להגיד לבלון להתנפח מעצמו,
להיקשר לבד ולעוף לו בלי להתפוצץ אף פעם.
אם אני לא במסלול אז איפה אני?
אני זאת זה עם האקדח, שיורה יריית פתיחה לאצנים.
אמא אומרת שאני יורה בעצמי.
כמה כדורים נכנסים באדם לפני שהוא מת? ואני עוד כזאת קטנה...
כזאת קטנה וגם לא במסלול... למה אני חיה?אפילו לא מרגישים איך
אני גומרת את האוויר בעולם כי הריאות שלי קטנות. פעם חשבתי
שאני הילד מהשיר של ציפי שביט ושהמסלול שלי יהיה למעלה. לא
קדימה, למעלה - לכיוון השמיים כדי שאוכל לראות לכולם את
הקשקשים בקודקוד. במקום זה אני מתקדמת לצדדים, נעה ימינה או
שמאלה, במקרה הטוב באלכסון ולא ברוורס  אבל לא משנה איך, כל מה
שקשור בי אף פעם לא יהיה ישר.

גם לא המסלול.
גם לא הידיים איתם אני סוחבת את עצמי.
גם לא עצמי.

מוקדש לי, על בזבוז הזמן המשווע לשטויות ואי ההתקדמות בחיים.