יום שני, 14:30, גבעתיים.
אני בדרך הביתה, במעלה הרחוב אתה מחכה לי על הספסל.
את מאחרת.
מה?
את מאחרת.
לא זכור לי שקבענו.
לא, לא קבענו, אבל את עדיין מאחרת.
דור מה אתה רוצה?
אותך, אבל בתור התחלה שתקשיבי לי.
טוב, אני צריכה לשבת בשביל זה או שתלווה אותי הביתה?
אתה קם ולוקח ממני את הילקוט. אני לובשת את המעיל. רחוקה ממך.
אנחנו עולים את הרחוב.
אני מתגעגע.
לא עבר כל כך הרבה זמן.
שבועיים ויומיים.
שבועיים וארבעה ימים.
אז גם את סופרת.
1-0
גם את מתגעגעת.
2-0
תחזרי אלי.
לא הייתי שלך אף פעם.
דפי...
מה דור?
-שקט-
תוריד את היד, זה לא מתאים עכשיו.
דפי אני... אני רוצה להיות חבר שלך.
ו...?
ו, ושתהיי חברה שלי...?
אתה שואל או מבקש?
מבקש, מציע, די דפי נו, בבקשה... אני מתגעגע כל כך...
אז מה? אפשר סתם לדבר שוב. אולי. אם יתחשק לי ז"א.
חוצמזה, מאיפה לך שהפעם זה יותר מגעגוע?
מאיפה לך שהפעם אתה באמת רוצה אותי?
אני, אני מרגיש את זה.
כמו שאז הרגשת?! או כמו בפעם שלפני?!
אני, אני מצטער דפי... אמרתי לך כבר אז...
אני מצטער על מה שקרה.
גם על זה שנישקת אותי אז על הספסל אתה מצטער?
או על זה שדחפת ידיים, על מה אתה מצטער?!
על שפגעתי בך דפי, אני מצטער שפגעתי בך,
כואב לי לראות אותך ככה...
אף אחד לא קרא לך.
נכון, ועדיין באתי.
לך לעזאזל.
למה? את כבר לא אוהבת אותי יותר?
לא.
למה?
למה שכן?
לא יודע...
יש הרבה דברים שאתה לא יודע.
כמו מה?
כמו זה שבחיים לא אסכים להיות חברה שלך יותר אחרי
שהייתי כל כך מטומטמת וזה לא כי אני לא מחבבת אותך
או לא חושבת שאתה יכול להיות חבר. אתה יכול - לא שלי.
איתך רומנטית - גמרתי. ידידות? אפשר. בעתיד הרחוק.
דפי...
בלי "דפי" יותר, די, לך. תן לי לבכות בשקט על הטמטום שלך.
מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה...
אני מסתכלת עליך, מחכה שתלך.
אחר כך אני נכנסת הביתה, הולכת לחדר ומנגבת דימעה בחיוך.
|