בלילה אבקש, תוגה שמתמוססת
בין זרועותיך החסונות אשכב גוססת
מנוח, לא, אדע מהות וזמן, כמו חול
שעף ברוח, בין ההרים אפול.
ואל נא תבקש אותי, ומי אתה בכלל מולי
שוכב עירום, שקוף, תשוש עמוק בתוך הגוף שלי
אומלל בחולשתך, בין האורות המלוכלכים
של תל אביב בלילה, אנחנו נפתחים.
אחוז נא בי כעת, השפל עיניך אל נפשי ודע
אותי וקח אותי ותפור אותי אל המיטה
אבכה איתך, אם רק תרצה ואכפר על ייסוריך
ראי נרגז של תוכחה אציב בין תופת כאביך.
אמחול לך כעת, בין דמדומים חונקים ואתבונן
בך רוצח את האושר שפורץ בי, אתאונן
בפני הקץ ואתפורר על השטיח, שטיטאנו מתחתיו
את כל השדים הרעים ששותים אותי עכשיו.
טירוף הדמים שלך והזעם המתון הזה, שהוא כה אכזרי
והטעם האינסופי של התסכול שבוער בי, נערי
הן הדממה המתוקה שבבועה העייפה שלי, נוטפת
אז אצרח בשקט ולא אזיל דמעה נוספת.
ובתוגה הזאת שלנו אבקש רק אבן,
חזקה מספיק.
|
