[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רויטל בן
/
תשוקה של אישה לאיש

תמונתך כה שלווה אתה אחר: קצת גאה ונבוך על שאתה - תשוקתי.
באת אליי את עיני לפקוח וגופך לי מבט וחלון, וראי, ולכל שערה
בבשר החשוף - ריח ילדות, ריח דבק ואורן - הוא ניחוח הגוף.
ניגשת אלייך כדי להריח - אוהבת כל טיפטוף של זיעה בגופך, ניגשת
אלייך כדי לטעום - וכך בערה בי התשוקה שלי, לא תמהת, לא רגזת
עלי, באתי אלייך מידי יום ביומו, שוחחנו ודיברנו עד השעות
הקטנות שמגששות באפלה. את הכל לחשתי לך (רק לא באוזנייך) רק
מפני שאני - אני.
מציירת את דמותך על מכחול וצבעים, אינני יודעת את תווי פניך אך
יודעת את ליבך, בשבילי אתה חבר, ידיד, רע אבל הכי הכי תשוקתי.

שוכבת במיטה מסתכלת לתקרה, היא לבנה אמנם אבל אני לא רואה לבן
ולא כל צבע, אלא כמו שחזור מילים על התיקרה רצות השורות של
שיחתנו בלילות. מנסה להבין אותך ולפעמים לא מצליחה, רוצה להבין
אותך ולפעמים לא רוצה, האם זה חטא לרצות אותך? האם זאת תשוקה
אסורה?

ובלילות לא נבעתתי פחד אך מה מתקו רגעי שנבעתנו יחד, וציפיה
נכלמת לפגישה.

וכך בלילה:
זה קרה אתמול בערב, הגעת אליי לבוש כמו מלאך, רק ראיתי את
עיניך נמסתי מיד, נשקתי לך על שפתייך לשלום ולברכה, התביישת כל
כך, וכך עברה וחלפה לה דקה ושאלת אותי לאן ניסע?
יש מקום ניפלא ששם אני יושבת, שם אני חושבת, מקום שאיש לא דרך
שם חוץ ממני כמובן, נכנסנו למכונית שלך ונסענו לאותו מקום
ניסתר, הדרך היתה מפותלת ותלולה נסענו בשבילי עפר ואבנים, לא
הצלחתי להוריד מבט מעיניך, ואתה עדין נבוך וברדיו מתנגן לו שיר
ישן נושן.
הזמן עבר מהר והנה הגענו לאותו מקום מדהים, ירדנו והיבטנו
מסביב זה היה מדהים. הסתכלתי עלייך לראות אם אתה נפעם ועם ליבך
דופק ממש כמו אצלי עכשיו.
סלעים גדולים בחצי עיגול מתפרסים להם בשטח, ולמטה ממש חוף קטן
מאוד עם חול זהוב, ועל החול הזהוב אבני חצץ קטנים ולבנים, ושם
במים סלעים קטנים שיש עליהם סרטנים, חסידה לבנה ניצבת על אחד
הסלעים, ושחפים בשמים עפים להם בלהקות.
פרסנו שמיכה על החול הנעים, והסתכלנו בעינים אחד לשני, גופי
רעד בתוכי כשנשקתי לך בשנית וחוויתי אורגזמה יחודית, התחלטת
ללטף את שערי הארוך ואת ידייך החדרת בפנים לתוך השיער וקרבת
אותי אלייך, ונשיקת בטרוף. ואז ירדת לעורף ומשם לצוואר, ולחשת
לי באוזן עד כמה אתה ניטרף. ירד הערב לאט לאט והירח כבר מביט
מהצד, לבן, טהור, וחושב לעצמו הנה שני אנשים שיודעים לאהוב.
ואז הפשטת את בגדיי ונהיה לי קר, גופי רעד, התקרבת אליי לחמם
אותי, לקחת את ידי בידך והרגשתי כמה אתה חם וחזק, השכבת אותי
על החול והמים התחילו לחלחל מתחת לישבני, ליקקת את גופי מכף
רגל ועד... פיטמותי הזדקרו למרומים ורעד נוסף הצטמרר בגופי.
ואז בדיוק בזמן הנכון חדרת לגופי, חדרת לתוכי, נאנחת קלות בלי
להרעיש, כדי שהירח ימשיך להיסתכל, שהחסידה לא תעוף לנו ככה בלי
התרעה, ואז חווינו אורגזמה נוספת ולא רצינו להפסיק...
שכבנו ככה מחובקים על החול הנעים שאלתי אותך בתמימות היה לך
טוב? "למה אין לי ביטחון?" הסתכלת לי בעינים. "תתקרבי אליי,"
אמרת ונשקת את שפתיי ונרדמנו על החול, וכשהתעוררתי הבנתי שזה
היה רק חלום... חלום...

איני רוצה כל לילה בחלום לראות אותך, איני רוצה לרעוד שוב
בלילות, כשאתה ניכנס לליבי איני רוצה לחשוב עליך כל שעות
היום.

יודעת עכשיו שאתה מכור אליי, אך אתה לא יודע עד כמה אני מכורה
אלייך. "רוצה לתת לך יד ותעצום עינים, לקחת אותך למקום קסום,
מקום אפרורי, מקום קריר, מקום שבו אני ואתה מתאחדים."

את כל הסודות שלי אתה יודע בגדול, זוכרת כמה בכיתי שסיפרתי לך,
אבל זוכרת יותר כמה דימינתי שנישקת את דימעותיי.
כשרואה את שמך אי שם על המסך הקטן, עולה על שפתיי חיוך נחמד,
משהו אצלי משתולל בפנים כבר מזמן.

אולי אינך יפה כל-כך, אולי מבט אחר, בוחן, אדיש, פיכח, בקסם
תארך יפענח, אולי אמצא בך קפדן כילי, בזבוז של יד הטבע,
שבגרותך עטרה בתום של ילד, אך בלי די יפות בעיני.
בשבילי אתה כאבן-חן שחורה מאורת בשמש הטובל בה את קרניו, כי
מכל דמויות היקר בך בחרתי מכולם, ומכל תפארת הקסום אותי היופי
הענו.
זוכרת משפט על צריף רעוע באמצע המדבר, צחקקתי לי לבדי, גם אם
גרשת אותי למדבר, ותפקירני לבדידות ולצער, לרעב, למוות, לחיות
היער, "כמו אברהם את שפחתו הגר".
הגאווה: התתגאה אישה על כך שלבבה פתוח ליופי הטבע, ולשאר -הרוח
על כך שהיא עיוורת, כי את פנייך לא ראתה.
מחלומות השיא העיקריים שעת יקיצה אותי יום יום מובלת אל החוף
האכזב, אל בוקר - אין - תוחלת... אני יודעת ששלי אתה לא תהיה
ודימעה זולגת מעיני כשאתה איתה ישן..

בתוך ליבי כלואה ציפור עיוורת, וקול שיריי מתוך מריח ורד, אבל
אתה שכה יקרת לי לדעת תאווה, את סוד לילי...
מה ישאר? מילים, מילים כאפר מאש הזאת שבה ליבי אוכל מחרפתי,
מכל אושרי הצל, רק אותיות ומילים שממשכות לכתוב לי בלילות
אסורים.
על פי הדין אינני זכאית לתשוקה זאת, ידעתי, על פי הדין לא שאר
ובגדי תכלת מגיע לי, אלא שק אפור...

ולך אני רוצה לאמר שמוכנה אפילו לפעם אחת רק לראות את פנייך
ולהמשיך לצייר אותך בחלומי, בסוד ליבי...

נשיקות מוסרת לך...

די כואבת לי היד, ודמעות שוטפות את הדף, אך ניכנסת אליי, אך
השפעת על חיי ועכשיו אומר אותך אוהבת גם ללא מבט...

                       שדונית כתומת שיער  טאיה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוהב אותך,אבל
את חרא של זיון!


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/10/02 23:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רויטל בן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה