לפני שנה וקצת, כשהיא עזבה, התחלתי לבכות
ומאז אני לא מפסיק..
לא, זה לא שאני הולך לבית ספר, נהנה עם החברים ואז חוזר הביתה
ובוכה. אני פשוט בוכה, כל דקה, כל שעה וכל יום, 24/7. כבר שנה
וקצת שאני בוכה.

זה לא שלא ניסיתי להפסיק, אני פשוט לא יכול.. הדמעות נוזלות
להן אחת אחרי השניה כמו כלום, כמו ברז דולף ואני לא יכול
להפסיק. כמה חודשים אחרי שהתחלתי הרגשתי מן הפוגה כזאת בבכי
(הייתי אז בלונה פארק עם ידידה שלי, אז עוד היה לי חשק), כאילו
הדמעות עצרו באמצע רכבת ההרים, מסתבר שזאת הייתה סתם רוח וברגע
שירדתי מהרכבת התחלתי לחשוב עליה וכל היובש מהרכבת על הלחיים
שלי חזר והתרטב.
העיניים שלי, אדומות, נפוחות וכואבות לי כבר הרבה זמן... לכאב
הזה כבר התרגלתי, זה לא כל כך נורא כמו שאומרים, בעצם.

ההורים שלי, החברים ואפילו המורים כבר מכירים אותי, אני ההוא
שלא מפסיק לבכות.
לפני שנה,  כשהייתי מגיע לבית הספר עם עיניים אדומות ובוכיות,
המורים עוד היו שואלים אותי "תגיד, אייל, מה קרה? אתה בסדר?"
וגם החברים ואפילו אמא הייתה מתעניינת. עכשיו זה ברור לכולם,
אייל בוכה, ואף אחד כבר לא מתעניין.
בעצם, זה כמו פירסינג או קעקוע חדש... בהתחלה כולם מתעניינים
(מה קרה, אתה בסדר?) ואחרי חודש חודשיים כבר לא שמים לב
לזה.. זה נשאר איתך לתמיד.

לפני חודשיים כשבאתי לבית ספר שמעתי כמה ילדות מכיתה ח' מדברות
עליי. אחת מהן הצביעה עליי מול חברותיה ואמרה "היי, תראו, הנה
שוב ההוא שבוכה". אני כבר רגיל להערות כאלו. פעם זה אפילו
הגיע להערות קולניות של ערסים (בואנה, יא בכיין לא נמאס לך?)
אבל גם זה, כמו השאר, נמאס להם לבסוף והם מצאו להם איזה מישהו
אחר להיטפל אליו.

כשאחותי הגדולה עוד הייתה גרה בבית היא הייתה נוהגת לנגב לי את
העיניים כל הזמן. כמובן שהמגע הלא נעים בין הנייר טואלט ורוד
שלוש שכבות עם כלבים על הלחי הרטובה שלי סתם עשה לי גירודים
והכאיב לי אבל היא לא הייתה מפסיקה. היא הייתה אחות דאגנית
כזאת, יותר מאמא שלי. קצת שמחתי כשהיא עזבה, היה לי חופש
לבכות.
למרות שעדיין, כשהיא באה לבקר או באירועים משפחתיים, היא לוקחת
איתה גליל שלם של נייר טואלט ורוד שלוש שכבות עם כלבים ומנגבת
לי את העיניים, היא די בסדר בעצם, האחות הגדולה הזאת.


מאז שהיא עזבה אותי, לפני שנה וקצת, לא ראיתי אותה. בכלל שכחתי
איך היא נראית, שכחתי למה אני מתגעגע אליה. היא בכלל לא הייתה
טובה אליי. ולמרות כל זאת - בכיתי.
אתמול ראיתי אותה, ראיתי אותה באמצע העיר, מתחרמנת עם איזה סתם
מישהו, חשבתי שזה יציק לי אבל זה בכלל לא הזיז לי שהיא עם
מישהו. למען האמת, ברגע שראיתי אותה נזכרתי בה, נזכרתי מי היא,
קלטתי שאני בכלל לא מתגעגע אליה ולא צריך אותה. ואז.. הפסקתי
לבכות.
העיניים שלי פשוט יבשו ברגע. עמדתי באמצע העיר, מיששתי לעצמי
את הלחיים היבשות בפעם הראשונה מאז שנה וקצת וחייכתי לעצמי
בשקט. רצתי מיד הביתה צעקתי כל כך חזק שהערתי את האח הקטן שלי
וקפצתי כל כך גבוה עד שכמעט נתקעתי בתקרה. ואוו, לא האמנתי שזה
יקרה אף פעם.
מסתבר שכל הזמן הזה בכיתי בגלל - השכחה.

נכתב תוך כדי (איך לא) בכי.