"היי, כבר חמש שנים אני שוחה איתך ואף פעם לא יצא לי לדבר
איתך. את שוחה יפה מאד. את שחיינית?".
מורידה את משקפי השחייה העכורים.  עיניים ירוקות.
"באמת?"
"אליק. נעים מאד".  יד חזקה.
"שלומצית, נעים מאד גם לי".  
עומדים על המדרגה הצרה בקצה הבריכה, טובלים עד גובה החזה במי
הכלור המפכפכים, נאחזים בדופן, נוטפים נצנוצים.
"נו, אז איך זה שאת שוחה כל כך יפה?"

אני אומרת לעצמי, תשתקי, תחייכי, תשמרי על מסתוריות.

אם עצמי הייתה מצייתת  ושותקת  השיחה הייתה ממשיכה  בערך ככה:
"כן? אני שוחה יפה?",
"תשמעי, אני רוצה להכיר אותך יותר. את נשואה?"
"כן.   לא רואים?" מרימה מולו את  הטבעת.
"כן. עכשיו רואים. אז, זה  זה?"
"אה. סליחה. אני פשוט לא רגילה, שככה".
"עכשיו את הפתעת אותי. בחורה יפה כמוך? איך זה ייתכן?",
"עובדה."
"מה את אומרת? מתחיל להיות קר ככה לעמוד במים, אולי נמשיך את
השיחה על כוס קפה?"

ומכאן השמיים הם הגבול לסטוצון מלהיב!

אבל עצמי  לא צייתנית בכלל. היא בלתי ניתנת לריסון. נכנסת מיד
לאטרף, "כן, הייתי שחיינית.  באתי מקיבוץ שכולם היו שחיינים.
כפר הנשיא. לא, זה ליד טובא זנגריה.  האמת?   לא הייתי מי יודע
מה, יש לי כמה מדליות על  מקום שני בגב לעד גיל 12 אבל היו רק
שתי שחייניות אני ורותי ליפשיץ.  אבל  שחיתי חזה מול שלומית
ניר האגדית, מיתי לנדסמן, והגעתי תמיד  חצי בריכה אחריה. נכון,
זו שהייתה באולימפיאדת מינכן, שאז הפכה את שמה לניר.   הבריכה
הייתה כל החיים.  לא היה משהו אחר, לא טלוויזיה, ולא מחשב
ואינטרנט. היו הרבה אלופים, דורון כהן, אידו סלע, שולי דיבון,
אמיר נמיבנוב, תמר ריפקינד, לא מכיר?  בתקופה שגרטל היה שחיין
ולא פרשן.  גם היום יש אלופים  שילה איילון, נימרוד פלמה,
אלמוג כ"ץ, יונתן כהן , לא מכיר? אהה, לא רציני.".

בשלב זה מתהפכות קמעה עיני הסטוץ הפוטנציאלי והוא ממלמל כמה
מילים על כך שהוא חייב ללכת, מקרה חירום בעבודה,  אבל היא
בשלה, "תשמע, המאמן,  טרי פלוצקי. אגדה חיה.  פעם הסתכל עלי,
אחרי שקיבלתי  חולצה חדשה, מבד סינטטי בצבע תכלת, ללא שרוולים,
קצת צמודה  שלא כמו שנהגתי בדרך כלל ללבוש, ופתאום הוא  ר א ה
אותי ואמר משהו כמו 'you're getting older ' יוווו כמה הסמקתי.
יוו.   אגדי. אימונים מפרכים. רק בשביל איזו מילה טובה ממנו.
ניראנו אז כמו צפרדעים סמוקות, עם עיניים אדומות ושיער  פלטינה
ירקרק. גם על הגוף. הגביע הוא שלאאאנו. "

הפוטנציאלי מנסה לזנק לבריכה אבל היא תופסת לו ברגל, "תשמע,
אתה לא מבין מה זה.  אחרי האימון, בשעה חמש, היו הארוחות ארבע
של אמא עם טוסטים בריבת לימון. גן עדן. אחר כך היינו משחקים על
הדשא קדרים באים, תופסת, ומה שבאותו זמן באופנה, עד ארוחת ערב.
פעם כשצעקתי   אחת שתיים שלוש דג מלוח, איי,  איי, לא מצליחה
לעצור הסנדלים מחליקות כמו סקיטים על המרצפות בגלל הברזלים
שאריה הסנדלר הצמיד להן. איי נשבר החלון של הדלת. מזל שבלמתי
עם הברך, זוועה איזה פצע נפתח שם, אמממא, אבבבאאא.

בצד הפנימי של הברך נשארה  צלקת ארוכה רואה? וגם בצד החיצוני
שלוש צלקות. הדוקטור של הקיבוץ ידע לתת אספרינים אבל הוא לא
היה ממש כירורג ".

הפוטנציאלי מנסה להתחמק בצלילה, אבל לא עשו  אותה באצבע, היא
תופסת אותו תפיסת הצלה תוך שהיא מטביעה אותו קלות, רק  טיפה,
כדי לערפל את מוחו.  "תשמע, אחרי זה הייתי  כמה שבועות חבושה.
אסור  היה ללכת לבריכה.  נשארתי לבד  בבית הילדים הריק רק עם
המטפלת. שומעת רק שקט. איזה מוזר ונהדר זה היה. רואה את המטפלת
שוטפת רצפה, עוזרת לקפל כביסה, קוראת ספרים, משתעממת. כשהילדים
חוזרים מלאי חוויות ומתחילה המהומה במקלחות והריבים הרגילים
לא מספרת להם  שהיה טוב להיות  לבד עם המטפלת, שגם אם לא ממש
שוחחה איתי, הרי שהייתה שם כל הזמן, רק היא ואני, אני והיא. "

העיניים הירוקות של הפוטנציאלי מקבלות מבע אפור של השלמה, והיא
מרפה מעט מלפיתת הברזל על גרונו.
"תשמע, שבת. עשר דקות לפני עשר. ליד השער. לבושים בחלוקי המגבת
האחידים המפוספסים, מחכים למציל. בינתיים יוני בן חיים נותן
נוגרה לאיתי סלע, יואב עדר מתגלגל על הדשא עם גדעון לוי כמו
שני גורים שחור ולבן.  באים עוד ועוד אנשים.  נדחפים.  שעה עשר
מגיע המציל, בנונשלאנטיות,  רגע!! לאט לאט, תנו לפתוח, ואל
תשכחו לעשות מקלחחח...  מפילים אותו עם המפתחות שלו על הרצפה,
דורכים עליו, צווחהההה, כל אחד רוצה להיות הראשון שיתפוצץ לתוך
המים החלקים."

"תשמעי"  אומר פוטנציאלי במבט מתרפס, "אני חייב... "  היא
מטביעה אותו שוב קלות  וממשיכה, "אתה לא מבין,  צללתי את כל
הרוחב בקלות. כזה מבחן קל.  עכשיו היה מותר לי לשחות בעמוקים,
וגם לתפור את הסימן על הבגד הים. אם היית שחיין בתחרויות
חשובות קיבלת  ספידו. לי היה  בגד ים עם חצאית, ובגדי ים עם
גומי תפור שיוצר בליטות בד קטנות. אחר כך  
צבעו את הבריכה בתכלת. המים נראו כל  כך צלולים  ביום שבת
וראשון. אחר כך הם נעשו כבר ירוקים עד שהחליפו אותם שוב ביום
שישי. ואז באו מאמריקה הסיק באנגלית Summer in Kibbutz  איזה
חתיכים. הם לימדו אותנו לשחות קראול. רק אחר כך המציאו את
המילה חתירה. לא אני לא רוצה שתראה לי איך שוחים חתירה. אותי
לא עשו באצבע. לפני שהייתה הבריכה  הייתה המטפלת אומרת, או קיי
ילדים, יש צינור על הדשא. קצת   היה מגיע מהממטרה שעל הגג. יש
לך ישיבת חירום בעיריה? לא יכולת לחשוב על משהו יותר יצירתי?"

הפוטנציאלי מצליח לשלוף את עצמו מהמים ומתחיל לרוץ. היא רצה
סביב הבריכה מהכיוון השני. כשהוא מבחין בה זה כבר מאוחר מידי.
היא מזנקת על רגליו ומפילה אותו  בבעיטת קרטה מכוונת היטב
בברך.  הוא מתקפל מכאבים. היא מתישבת עליו וגוחנת אל אזנו.
"תשמע, יש לי צילום שבו אני עומדת עירומה, כמו ששמעת עירומה,
לגמרי, בבגדי חווה אימנו, אוחזת בצינור ומשקה את גינת הורי.
ברקע  רואים בתים לבנים, עומדים בשדה  ומעט עצים בגובה שלי.
הייתי בת 3. שתבין היום העצים האלה עצומים.  איי בלי נשיכות.
המציל לא ישמע. הוא חרש. שתבין , אמא היתה מעמידה מים בתוך
ג'רה מחימר בפינת החדר וממנה היינו שותים מים.  אפילו  בית
שימוש לא היה ואמא הייתה רצה בלילה לגן שקד .  אתה מבין מה זה
שאין מים? אדמה שחורה, סדוקה, הכל יבש, צהוב. שומעים רחוק את
נהם הירדן אבל  יבש. אתה יודע מה זה  לסחוב  ולהניח צינורות
כבדים לאורך קילומטרים  עד למעין מרוחק, וחצי הזמן  המים בכלל
לא זורמים בגלל שהבדווים  יורים ומנקבים  את הצינורות."
הפוטנציאלי, בעוצמה של יאוש מפיל אותה, מתגלגל הצידה, ומדדה
משם תוך צווחות "הצילו, הצילו" כשידיו מתנועעות כפורפרה. היא
נשארת ישובה תוהה על הדשא, "מה, אתה  הולך? חשבתי שרצית לדעת
איך זה שאני שוחה כל כך טוב אז אני מנסה להסביר לך..."

אני אומרת לה , "די מספיק לדבר עם עצמך. את לא רואה שהוא  הלך?
ברח! תשמעי, את חסרת תקנה מתי תקשיבי לי. ככה אף פעם לא תשיגי
לך".
עצמי עונה לי, "עזבי שטויות. בואי מאתיים מטר מעורב אישי,
תחרות!".