דפיקות נמרצות על דלת ביתי, העירו אותי מהשינה המקודשת של יום
שלישי. כל מכריי ידעו שזהו בוקר היום החופשי שלי, בו אני
משלימה שעות שינה של כל השבוע, ולכן גם אף אחד לא העז להפריע
לי. חוץ מהפעם הזאת.
מכיוון שהיה זה בוקר יום שלישי ושעות ספורות לפני כן התארגנתי
לשינה חסרת מעצורים, לקח לי זמן לקלוט שמדובר בדפיקות על דלת,
על הדלת שבמקרה שייכת לבית, שהוא במקרה שלי. לקח לי עוד קצת
זמן לעכל את עובדת היותי לבד בבית, ושבהתאם לזאת אני גם צריכה
לקום לפתוח לאותו מטרד שעומד ודופק שם בלי הפסקה.

"מה יש?" פיהקתי בעייפות אל מול הדמות המתנשפת שעמדה בפתח.
"את חייבת לעזור לי להסתתר" הדמות התנשפה במהירות. אז זזתי
מהפתח, ונתתי לה להיכנס בסערה פנימה, להגיע לסלון, ולחזור
במהירות על מנת לטרוק את הדלת והתנשף עוד פעם משפט כמו "שרק לא
ייכנסו אחריי".
כמה דקות אחרי זה, לאחר שסחטתי לשתינו מיץ תפוזים טרי מהקרטון,
התיישבתי מול הדמות שכבר לא ממש התנשפה והתבררה כמיה, חברתי
הטובה.
"ועכשיו, כשכולנו נרגענו, אולי תסבירי לי על מה כל העניין?"
מלמלתי בטון הכי רגוע שיכולתי למצוא.
"הן רודפות אותי, כל השבוע הן רודפות אותי" היא זרקה לאוויר
בעודה בוחנת את כוס המיץ שבידה.
"יותר לי לשאול מי רודף אותך?" שאלתי, והיא סוף סוף שתתה קצת
מיץ.
"המוזות! המוזות הארורות הללו!" היא הרחיקה בפאניקה את הכוס
הכמעט מלאה "שיט! נראה לי בלעתי אחת, שוב חוזרות לי המילים
הגבוהות."
"ומוזות זה רע בשבילך?" תהיתי בקול רם "את הרי כותבת, לא נראה
לי שמוזות יכולות להזיק לך, הייתי חושבת יותר בכיוון של לעזור
לך"
"תאמיני לי, זה רע." היא פתחה "ויש לזה כמה סיבות... ראשית זה
מטריד, את לא יודעת מה המוזות המטורפות האלו עושות לי. הן
קופצות לי מכל פינה. תתארי לך את קמה בבוקר, פותחת את המקרר
ורואה מוזות רוקדות לך על הגבינה, או עושות ג'אגלינג עם
האפרסקים והענבים. זאת קטסטרופה, הן מתאבדות לי לתוך השוקו
שאני מכינה. מה שאמור להעיר אות מלא במוזות חסרות בינה.
שנית, את יודעת שכשיש לי השראה אני חייבת לכתוב, גם אם זה הולך
לצאת חרא בגלל המיידיות. ככה אני מתיישבת וכותבת בכמויות"
"רגע אני לא מבינה למה זה רע, מילא זה שהן מפחידות אותך במקרר.
אבל מה רע בעובדה שאת כותבת הרבה?"
"אולי העובדה שאנחנו בתקופת בחינות," היא שאלה רטורית בציניות
"הכתיבה המרובה גם מחסלת לי את היד וגם גוזלת לי זמן יקר - אני
לא יכולה להרשות לאף אחד מהם להתרחש. לא רק שאין לי זמן
להתכונן, אני גם מעייפת לי את היד על שטויות?"
"שטויות?" היססתי.
"נו, את יודעת למה התכוונתי, אם כל הכבוד לסיפורים שלי, יש לי
בגרויות על הראש."
"טוב, נגיד ש... אז למה בעצם באת אלי, איך אני יכולה לעזור
לך?"
"באתי אלייך כי רק את מסוגלת להרוס רעיונות שלמים במשפט סופי
אחד."

היתה שניה של שקט פני שאמרתי:
"אה. טוב."