במסגרת של החלון. רוני עצר במסגרת של החלון. עד לשם הוא הצליח
להגיע,  אבל מעבר... לא. שמה הוא נתקע. עומד, בוהה. רואה על
הגג ממול טורים של דודי שמש ויונים מדדות. נו, אתם יודעים, נוף
חלון עירוני מצוי. ואם כבר הוא נעצר, ואם כבר הנוף היה משעמם,
הוא החליט עדיף ללכת להכין כוס תה לראות טלביזיה לשמוע מוסיקה
לפצח גרעינים. עזב את החלון. אבל זה עוד כלום. כי חלון לא
עוזבים כל כך מהר. אתם עוד תראו על מה אני מדבר.

בין כפית לכפית, אחרי שגילה שיש ג'וקים שחורים קטנים בסוכר,
צלצל לו הפלא פון בחדר. במהירות הוא רץ לענות, כאילו מודיעים
לו שהוא התקבל לקופסא. אבל השיחה המזוהה שלו זיהתה לו את ענת.
השם שלה המשיך להבהב על הצג בזמן שרוני המשיך תוהה אם לענות או
לא. צירוף מקרים משונה גרם לו לענות בדיוק כשהיא כבר חשבה
לנתק.
"ענת, מה המצב?"
"היי רוני, מה 'ניינים?"
"סבבה, אני בדיוק מכין לי ארוחת ערב."
"אה, טוב, אז אני לא אפריע."
"אהה... טוב. משהו דחוף?"
"לא, סתם."
"טוב."
"תגיד..."
"כן?"
"מה אתה עושה אחר כך?"
"אהה... נראה לי ש... כלום. נראה לי."
"אה. טוב."
"למה?"
"לא, סתם, פשוט חשבתי אולי תקפוץ תיקח אותי נלך להסתובב קצת
בעיר."
"אהה... טוב."
"?"
"טוב, סבבה. מתי לבוא?"
"מה השעה עכשיו?"
"אצלי... רבע לשמונה. אני אהיה אצלך בתשע?"
"טוב."
"טוב, אז יאללה, סאלאמאת."
"ביי רוני, תהנה מהתה."
"תודה, ביי."
"ביי."

יפה. זה היה תמליל די משעמם של שיחה לקונית בין שני אנשים שלא
ברור לחלוטין מה טיב הקשר בינהם. חבל שלא תיארתי תוך כדי מה
עבר להם בראש, או לפחות את הבעות הפנים שלהם. נו מילא, אני
עושה שגיאות כל יום. אז לפחות, אם כבר, אני אתאר אותם עכשיו.
אני מצטער שאני לא עושה את זה במקביל לשיחה שלהם, אבל במילא
יקח לרוני איזה שעה להתארגן, אז יש לנו זמן.
לרוני אין יותר מדי כח לענות לשיחה. הוא מתלבט. בצד השני, עם
כל צלצול, ענת מתחרטת שהיא התקשרה. המוח שלה צועק עליה שהיא
ילדה קטנה ושתנתק כבר. אבל לפני שהיא מספיקה, רוני עונה בקול
יבש. אחר כך ענת מחזיקה את עצמה לא לגמגם ולא להתנצל. המון
אנשים כבר אמרו להפסיק עם זה, ואפילו שוש, הפסיכולוגית שלה,
צעקה עליה שנשבר לה מהדימוי העצמי הנמוך שלה ושתלך לטפל בזה כי
פשוט מעיק. ואם ככה מדברת הפסיכולוגית שלה אתם מסוגלים בטח
להבין את מה שעובר על רוני כשהוא בשיא הדכאון צריך לעבור את
הסיוט הזה. משפטים קצרים, המון אנחות, המון כתפיים נמשכות. עוד
מילה, ועוד משפט קצר, ורוני כבר מת לסיים את השיחה הזו. הוא
כבר חושב בשלב מסוים שהנה זה נגמר עוד רגע, אבל אז משהו בלתי
מזוהה מפציע אצל ענת בבטן התחתונה, מזנק לה לגרון ויוצא לה
מהפה בצורת הזמנה מהירה לטיול בעיר. נכון, סטייל כיתה ד' כזה,
אבל גם זה משהו. רוני שוקל, מבין שזה עדיף מאשר להמרח על
המדרכה שש קומות מתחת לחלון שלו ומסכים. את ענת זה די מפתיע.
האומץ הפתאומי שלה נמוג באותה מהירות שהפציע, והיא נבוכה מאד.
הם קובעים. רוני רוצה לגמור עם השיחה הזו. הוא כבר מבין שהסכים
למשהו שהוא לא כל כך רוצה, אז יאללה, שלפחות הוא יוכל כבר
לשתות את התה שלו. הם קובעים לעוד שעה ומשהו, שעה ורבע - תודה
על התיקון - וזהו, בזה זה נגמר.

אני מקווה שהתמונה ברורה יותר כעת. אני יודע שעדיין לא נתתי
רקע על אף אחת מהדמויות בעולם הזה, אבל זה משתי סיבות.
הראשונה, שאני לא ממש שולט עדיין ברזי הכתיבה. מה לעשות, כולם
צריכים להשתפשף קצת בהתחלה. והסיבה השניה, היא שפשוט הם אינן
הדמויות הראשיות. הם רק שני אנשים, די קטנים, ודי שטוחים
מבחינת חשיבות עולמית. אף אחד מהם לא משפיע ולו במאומה על
תכליתו של יום, או חשוב יותר, על תכליתו של לילה. כל אחד מהם
יכול להמשיך לשחות בביצת המציאות שלו עד אחרון ימיו, ושום דבר
לא ישתנה בעולם. כלום. פשוט כלום. ולכן, אין אני מוצא לנכון
להרחיב עליהם את היריעה. בדיוק באותה מידה שלא הייתי מצפה
ממישהו לדבר עלי יותר מאשר שלוש מלים - "בא ראה הלך". זהו. מה
כבר אפשר להגיד. מה אנחנו כבר עושים בחיים הקצרים שלנו. ושימו
לב להעדר סימני השאלה בסוף המשפטים הללו. אני לא מחפש תשובות.
אני יודע אותן. זה בא לי אחרי שנים של בהייה בערוץ הילדים.
מדהים כבר דברים אפשר ללמוד שם.

אבל לעיקרו של עניין. לא חשוב מה אגיד אני, בשביל ענת הטיול
התמים הזה ברחובות מסמל משהו גדול הרבה יותר. כבר אמרתי שאמנע
מדברי רקע ולא אסגיר את הרהורי הכפירה שלה לגבי ערבים
אינטימיים בחברתו של רוני. אני לא אגלוש בשום אופן לפרטיותה
ואפיץ ידיעות על השעות הארוכות שהיא מעבירה בבהייה עלובה
במכשיר הטלפון מבלי יכולת אמיתית להרים את האצבעות ולקדם את
חייה לאנשהו. לא, עדיף שאני לא אעשה את זה. מה שכן, אני כן
מוצא מקום לזרוק שתי מלים על המהירות המטורפת בה היא נכנסה
למקלחת, השתמשה בשלושה סוגי סבון להעלאת רמת ההיגיינה האישית
והנשית, יצאה בחופזה עם מגבת, הלכה לחדר, עברה במהירות על
תכולת שני הארונות ולבסוף בחרה במכנס ג'ינס כחול בהיר וחולצה
לבנה. אני אמרתי לה פעם שלבוש פשוט עושה רושם הרבה יותר גדול
על גברים. היא מאלו שעוד מאמינים לי. אחר כך אספה את השיער שלה
והלכה להתאפר. שמה מעט כחול על העפעפיים והתלבטה ארוכות מול
המראה אם להוסיף פס שחור. משהו שאמרתי לה פעם הניא אותה מלעשות
כן, וטוב שכך. היא נראית הרבה יותר טוב בצבעים טבעיים. זו מעלה
נדירה שאין לזלזל בה. אחר כך פיזרה את השיער ושמה כמה סיכות.
משהו פשוט, לא ראוותני מדי. היא נראית טוב, יאמר לזכותה. אני
לא אוהב לבחור בנשים שאינן נראות טוב כנושא לכתיבה. אני יודע
שהמציאות עדיפה על הדמיון הפרוע, אבל לפחות שמשהו אחד יהיה טוב
בעולם השחור הזה. אחר כך הלכה וצחצחה את שיניה ואחר כך הלכה
להתבשם. בשעה רבע לתשע היא היתה מוכנה כליל. זה משאיר לי רבע
שעה לקפוץ לרוני לבדוק מה איתו. ענת תסתדר בינתיים לבד. היא
כבר עושה את זה שנים.

רוני מסתכל בשעון ורואה כמה זמן נשאר. הוא מבין שהוא יאחר כי
הוא טרם התקלח או התלבש. הוא מזמזם לעצמו שיר של דוראן דוראן
שנדבק אליו מהבוקר. אני לא רוצה לחשוף איזה. אני משאיר מקום
לדמיון. במקלחת הוא לוקח את הזמן. גם כשהוא מתנגב. גם כשהוא
תוהה אם להתגלח או לא. כמובן שהוא נשאר מזופזף. הוא בטוח שזה
משווה לו מראה גברי. לטעמי, הוא נראה כך יותר כמו נער רוסי
בשנות הטיפשעשרה, אבל זו באמת שאלה של טעם. הוא לובש מכנס
קורדורוי חום דהוי עם כתם על ירך שמאל וחולצה כחולה פשוטה עם
כדוריות בד. טבעת על האצבע, תוך שניה היא גם יורדת, שעון על יד
ימין, ואז הוא קולט שכבר תשע וחמישה. הוא מזדרז טיפה, לוקח
לעצמו שלוק קולה מהמקרר בדרך החוצה והולך. מחכות לו עשר דקות
נסיעה, מה שנותן לענת רבע שעה לחכות בחוץ ולהיות בטוחה
שהבנזונה לא יגיע. אבל יש הפתעות בחיים.

החנה על יד הבית שלה והלכו לטייל. אם אני ארחיב על כל השתיקות
וכל המבטים המהוססים שלה והמשועממים שלו זה סתם יהיה מבע
אומנותי ארוך ומייגע. ואני בטח אצטייר גם כמצ'ואיסט. אז לרווחת
כולם אני אחסוך במלים. פעם אחת כדאי לשקט, לדממה, להגיד את
שלה.




ברשותכם, בגלל שקצת קשה לי לשתוק, אולי אני רק אתאר את
הרחובות. אבני שפה שנמשכות עד אין קץ. מחליפות צבעים בין אדום
לבן וכחול. לפעמים קצת אפור, אבל זה נדיר בימינו. המון
פיצוציות פתוחות עם אנשים צמאים או בלי סיגריות, מכוניות
חולפות בווליום גבוה, זוגות ידיים משולבות שיצאו לטיול, יונים
אוכלות פירורים של זקנים. זה משפט דו משמעי, שימו לב. ילדים
קטנים, ילדים גדולים, ילדים קטנים שחושבים שהם ילדים גדולים.
יש הרבה כאלו. רוני ממשיך לגלגל בראשו את דוראן דוראן. ענת
תוהה למה היא יצאה מהבית. רוני רחוק ממנה מרחק של חצי מטר
שנשאר קבוע כל העת. אינה מצליחה לצמצם אותו והוא אינו עושה
מאמצים מיוחדים. ככה זה. מי שחושב שיש כאן אופטימיות טועה טעות
מרה.

על יד קפה פינתי החליטו לעצור. לרוני מתחשקת כוס תה עם לימון.
הוא מרגיש חולה. ענת מרגישה גוססת. נכנסים פנימה. מלצרית
אנטיפסטית זורקת להם תפריטים על השולחן. ענת מסתתרת במהירות
מאחורי שלה כפליט המוצא מקלט. רוני בוהה באדישות בשמות המשקאות
הפזורים על הנייר הממוחזר. הוא לא מוצא בהם שום טעם ועובר
להביט בחלון. כלום לא קורה שם. בחוץ שני סטודנטים משחקים שח.
הם לא טובים בזה ולא אוהבים את זה אבל זה קטע כזה. אין שום
צורך להבין. משם רוני עובר להביט בענת. בוחן את שיערה, את
הסיכות שהיא שמה. בוחן את שיפולי כתפיה, את הצורה בה מונחת
חולצתה הלבנה ההדוקה על גופה, כיצד היא נגמרת בג'ינס הכחול
הבהיר, כיצד זה נמתח לאורך רגליה הארוכות. כיצד ----

פה אני מרגיש שאני חייב להתערב. עשר שורות קודם לכן התחייבתי
שאין כאן שום מקום לאופטימיות. אני לא אסכים לשום התנגדות מצד
דמויות המשנה העלובות האלו. אם קודר אז קודר. מה ניצוצות האור
האלו שמעיזים להבליח בלב האפלה? אני מבקש מסדרי עולם לחזור
לסורם.

--- צמיד הכסף מונח על קרסולה החשוף. זה די נחמד, הוא חושב
לעצמו. זה מזכיר לו דברים שהוא נורא רצה פעם, לפני שהאדישות
השתלטה עליו. כשדברים קטנים כמו צמיד על קרסול נראו לו חשובים.
היום הוא כבר אינו כזה. עיניו מזוגגות והעולם נמרח לו בצבעים
פסטליים מול העיניים. עצמים מתערבבים זה בזה במין נוזליות
משונה, ורק הצמיד הבוהק הזה נשאר ממוקד. חד יותר מכל דבר אחר.
הוא מביט בענת.
היא בדיוק מורידה את התפריט, פוגשת את מבטו. היא מופתעת.
בתנועה מותנית ממש היא משפילה את העיניים ושפתה התחתונה, העבה,
מתחילה לרעוד. רוני מביט בעיניה. ירוקות. ירוקות כמו כומתה של
חייל נח"ל. בהירות. אפשר לומר, יפות.

מאחר ואני מרגיש כיצד נקשר אל מול עיני קשר שאיני מוכן לו, אני
מחליט לקחת את העניינים לידיים. בעולם שלי אף אחד לא ידבר על
עיניים ירוקות בהירות עמוקות, ובטח ובטח שלא יפות. מניין
החוצפה האדירה הזו? בבוטות אני מגיח ומתיישב בכיסא הפנוי שעל
יד השולחן. ענת נראית מופתעת. אני מרוצה.

"אז מה רוני, לוטשים עיניים, אה?"
"מה?"
"אל תחשוב שלא ראיתי אותך חתיכת ממזר לא מחונך, אתה לטשת
עיניים. ומה המחשבות המגונות האלה שעוברות לך באיזור החלציים?
אתה לא מתבייש? יש חוקים נגד תועבה שכזו."
"תגיד לי, מאיפה הגעת בכלל? ומי אתה חושב שאתה שתדבר ככה?"
"אתה לא תגיד לי איך לדבר. אם יש מישהו כאן שקובע איזה בלוני
דיבור יצאו לכם מהפה נמושות שכמותכם זה אני, ואם אני אקבע, אתם
תשתקו! זה מה שאתה רוצה? כי אפשר לסדר את זה די מהר."
"אתה יודע מה, אתה עובר כל גבול! אתה אפילו לא נותן לי להתרגז
כמו שצריך ומשמיט את כל תיאורי תנועות הגוף שלי עכשיו. סימן
קריאה מסכן, זה מה שנתת לי. תן לי לפחות להתרגז כמו שצריך."

בנקודה הזו אני מניח שהצדק עימו. זה לא אומר שאני אעשה מה שהוא
אומר לי, אבל יש בלבי רחמים. אני לא איש רע, גם אם נדמה לכם
לעיתים שכזה אני. לא, אני פשוט קצת מריר. כן, זו האמת, לא קשה
לי להודות בה. אז למען הצדק הקטן שאני מוכן להעניק כאן, אני
מחליט לסיים את הסיפור הזה כאן ועכשיו. אני חושב שעדיף, לפני
שמישהו יפגע. גם ככה הוא נמשך הרבה יותר מדי אפילו בשביל משל.
ברשותכם. בואו נחזור להתחלה. עם קצת שינויים קלים. אתם זוכרים
את המסגרת של החלון שהתחלנו איתה? ובכן, הבטחתי שנחזור אליה,
ולכן, ובשינוי קל, נתחיל מחדש...

דרך המסגרת של החלון. רוני נפלט. קפיצה מרשימה לכל הדעות.
הייתי מניף שלט של 9.5 אם היה לי. פחות משניה של נפילה חופשית,
והופ! גוף צנום מפצפץ עצמותיו על המדרכה, שש קומות מתחת למסגרת
ההיא של החלון. בלי הרבה סיבות, פשוט כי רע. ורע זה לא טוב,
וכשלא טוב קשה להמשיך. וכשקשה להמשיך עדיף לא להתעקש, עדיף
לחתוך. אז חותכים, כמו שרוני חתך. אמנם מעט בכפייה, אבל אין לי
כל נקיפות מצפון. זהו, אתם חופשיים להתפזר, אני אזמין מישהו
מהעירייה שיבוא לגרד אותו. זהו. ביי.

"תגיד."
"ענת, מה את עושה כאן?"
"באתי לבקש ממך טובה."
"ממני?"
"כן."
"אבל את יודעת שבגללי כל העניין הזה של הקפיצה של רוני והכל."
"כן."
"ובכל זאת את באה אלי?"
"כן."
"טוב. מה רצית לבקש?"
"רציתי שתענה לי על שאלה."
"כן, מה?"
"אתה מאמין באושר?"
"אהה.. לא. צר לי."
"ובאושר של אנשים אחרים?"
"מה זאת אומרת?"
"קראתי את מה שכתבת קודם. לא ידעתי שרוני הסתכל עלי ככה. לא
היה לי מושג."
"אני יודע ענת."
"ואתה בחרת לגמור הכל."
"כן."
"למה?"
"כי זה העולם שלי ענת, את צריכה להבין. עד כמה שאני מסמפט אותך
והכל, אני לא יכול להרשות השתלחות חצופה כזו. יש סדר בעולם
הזה. לכל דבר יש חוקים ומגבלות. ואושר אינו אורח קרוא בעולמנו.
את צריכה להבין את זה."
"אבל..."
"אבל מה?"
"אבל זה לא האושר שלך. זה האושר שלנו. זה האושר שלי."
"ענת."
"מה?"
"דבר ראשון, אל תבכי."
"סליחה."
"ודבר שני, תני לי להסביר לך משהו."
"מה?"
"את לעולם לא תהיי מאושרת."
"מה? למה? למה את אומר את זה?"
"את תגלי כשהמשאית הזו תגיע."
"משאית? איזו משאית?"
"זו."
---

טוב, אמרתי כבר שאפשר להתפזר. ואגב, עוד מילה אחת בעניין ואני
כבר מפסיק לגזול את זמנכם. יש פואנטה לסיפור הזה, על אף
הספקות. היא די נדושה, אני יודע, ולא קשה במיוחד להבנה, ובכל
זאת. אפילו לי קשה להתווכח עם המציאות.