חברה שלי הולכת לישון אצל חברים שלה. היא לא ממש הולכת לישון
אצלם, אבל היא עייפה, היא כל הזמן עייפה, אני אומרת לה שזה
משהו שצריך לבדוק שאולי חסר לה משהו בגוף, או בנפש, היא לא
אומרת דבר, רק מביטה בי בלאות, בכבדות ואומרת שהיא עייפה מכדי
לחשוב על משהו. היא הולכת לבקר ידידים, דופקת אצלם בדלת בערב
ונכנסת לחדר שלהם שמוכר לה כבר מילדות, מסתערת על המיטה וחצי
שיש להם מאז גיל 16, שזו הכמעט  מיטה זוגית הראשונה שאי פעם
הייתה להם, ששם הם כמעט שכבו עם מישהי בפעם הראשונה, ואפילו לה
עצמה, לחברה שלי היה אולי קטע איתם על אותה מיטה וחצי.  
 הידיד, שיש לו תמיד שם שהוא חברותי ומוכר, שם שמתגלגל על
הלשון בנעימות, ראי, או שי או דרור הולך להכין לה משהו לשתות,
קפה או תה? שיהיה היא עונה, ועד שהוא חוזר היא כבר נרדמת. היא
לא מתכוונת להישאר לישון אצל ראי אבל עד שהקפה מוכן העיניים
שלה נעצמות, ראי מחייך, זו לא פעם ראשונה, הוא שותה את הקפה
שלו ואחר כך את שלה, הוא מזיז את הכריות שיהיה לה נעים ומכסה
אותה כי היא מקופלת בתוך עצמה, הוא מתיישב ליד הראש שלה ומדליק
את הטלוויזיה, מנמיך את הווליום שלא להעיר אותה ומעביר את כל
הערוצים, גם את הזרים, אלו שיש בהם אותם טלנובלות ספרדיות
מדובבות לרוסית, גרמנית וערבית. דורי, חברה שלי מתכרבלת, השינה
שלה עמוקה, ממלאת, היא טומנת את הראש שלה בכתפיים של ראי. ראי
לא שכב עם אישה כבר כמה שבועות, ועם דורי הוא לא שכב מעולם,
הראש שלה מלטף אותו והוא רוצה להצטרף אליה, לתרדמה האינסופית,
המוחלטת הזו. אלא שהיא מונחת שם באלכסון תופשת את כל רוחבה של
המיטה וחצי.
 אני מתקשרת אליה קצת אחרי חצות, נהייה לי בודד ומשעמם, את
עוד ערה? אני שמחה לשמוע שיש לי עם מי לדבר, הקול שלה מטושטש.
כן, נרדמתי קצת אצל ראי, נדבר מחר?
נדבר מחר. כבר מעל לשבוע שאני בקושי זזה, עוברת מחדר הטלוויזיה
למטבח, מהסלון לחדר הטלוויזיה, אפילו לחדר שלי מתעצלת ללכת, כי
יש מדרגות לעלות ואין שם מזגן, כבר ראיתי את כל הסרטים שאפשר,
סרטים זולים, חסרי משמעות בערוצי הכבלים, סרטים טובים,
קלאסיקות בערוצים האחרים, סרטים שראיתי עשרות פעמים בווידיאו.
ואני קצת בודדה לפעמים, רק הצליל הסטטי המונוטוני של
הטלוויזיה, כל מי שאני אוהבת בחו"ל או עסוק. דורי עייפה מאד.
בבית היא בקושי ישנה. לא כי קשה לה. לדורי כמעט ולא קשה דבר,
היא קלילה כמו פופ באמצע הסלון, היא נושבת בתוך החלל בדיוק
מושלם, תמיד נמצאת איפה שצריך. יש לה גוף מושלם, החיוך שלה
מקפיא את העולם לכמה שניות בכל פעם מחדש, לפעמים אין לה שום
דבר חדש לומר, היא חושבת פשוט בקו ישר אחד, אבל מרגישה בעשרות
דרכים, כשהיא נוגעת, כשהיא מנשקת, היא נכנסת עמוק פנימה כשהיא
מדברת זה ישר, וחד משמעי. לפעמים היא לא מבינה מורכבות של
דברים, לפעמים היא שואלת מה? והמבט שלה עגול ותמים, היא עושה
לך חשק לחזור אחורה בזמן ולהתכרבל איתה בילדות מחודשת. היא לא
מכירה הרבה שמות של סופרים, כשאנחנו משחקות טריוויה היא מפסידה
אלא אם יש לה קלפים על מוזיקה. היא מתה על מוזיקה, מכל סוג.
לפני חודש נתנה לי לשמוע דיסק חדש, מוזיקה אתנית, ברזילאית,
היא סיפרה שהיא מתכננת לטוס להודו ואז לדרום אמריקה, שיש סמים
שהיא עדיין לא ניסתה. היא רוצה לגור באילת, היא מחפשת גבר
לאהוב, מישהו שיטריף אותה.
 כמעט כולם אוהבים אותה, כמעט כולם רוצים שהיא תבוא איתם
לסרט, לקפה, לבקר אותם בחדר שלא מזמן עיצבו, המיטה, הם מספרים
לה מאד נוחה. דורי באה לבקר, היא נרדמת באמצע הסרט ולא שואלת
מה היה בסוף, כי שום דבר לא מטריד אותה, היא אוכלת פסטות
מוקרמות ולא תמיד סופרת קלוריות אבל שלוש פעמים בשבוע נוסעת
למכון כושר ושורפת שומנים. לפעמים אני רוצה את החיים שלה, ללכת
לחברים שהם חברים שלי כבר שנים, להירדם אצלם במיטה ולא להרגיש
לא בנוח.
 כשהיא מתעוררת היא מפהקת, פיהוק קטן, מרוצה. נרדמתי. היא
אפילו לא מתנצלת, והם נמסים. רוצה להישאר לישון כאן. לא אני
אלך הביתה. בבית היא לא ישנה כמעט כי יש לה המון דברים לעשות,
היא צריכה לגמור שני ספרים שלקחה ממני, שני ספרים שהם חובה,
שכל אדם שמחשיב את עצמו כבר קרא וניתח, היא קוראת אותם לאט,
בקצב שלה, בקושי מתחילה ואז בבת אחת מסיימת, בבית היא צריכה
להתקשר לכל החברים שעוד לא יצא לה לבקר, ולסדר תיק לטיול
באילת, בהודו, בשכונה. היא לא מתכננת כלום, בראש יש לה סרטים,
יש לה רעיונות, כשהיא מתארת אותם היא נעה בגמישות עם המילים,
מרגישה את מה שעוד יקרה לה, העיניים שלה לא נפקחות לרווחה אבל
הידיים שלה רואות דברים, והפנים שלה מרגישות, והלב שלה נפתח.
כשהיא מספרת על מה היא חושבת היא לא בוחרת מילים בקפידה והן
יוצאות כמו שהן יוצאות פשוטות ברורות, אין לה צורך להרשים,  
 היא עצמה, והחיים שלה הם החיים שלה, ורק שלה. כשבא לה משהו
היא לוקחת, אבל לא לוקחת מה שלא שלה, והדברים הם בקצב שלהם
והיא זורמת איתם. כשהיא מדברת העיניים שלי נפקחות והאגרופים
קפוצים, מסקרנות, מרצון לבלוע ולהבין הכל, והלב מתכווץ, מאוכזב
רוצה גם אבל לא מצליח.
 אני לא נרדמת במיטה שלי ולא במיטה של אף אחד אחר, לפעמים
העיניים נעצמות בכבדות באוטובוס ולפעמים הראש נוחת הצידה באמצע
סרט אבל אף פעם לא ממש שינה, לא ממש חלום.
חלמתי שאני עפה.
היא מספרת לי.
לא היו לי כנפיים, עפתי עם הידיים אבל בלי לנפנף, הגוף שלי
התרומם מעצמו, לא זוכרת איפה הייתי אבל נדמה לי שאני אצליח
לעוף גם בלי לחלום, זה היה כל כך קל וטבעי. חלמתי שאני עפה מעל
להכל אבל לא לשום מקום, חלמתי שאני מגיעה לאן שאני רוצה וכשאני
מגיעה אני נוחתת, נחיתה רכה. ומי שצריך לחכות מחכה לי שם ואני
מתכוננת לטיסה הבאה.
 לפני חודשיים היא החליטה לעשות אפגריידיניג לחיים שלה, היא
הפסיקה עם הסמים ועם הסיגריות והשאירה לעצמה רק אלכוהול
ומסיבות לתוך הלילה, כשהיינו יושבות כולנו יחד לדבר  על הכלום
של החיים שלנו היא הייתה מסיטה את העשן הצידה, אומרת שזה
מסריח. ואיך יכל להיות שזה באמת מסריח, הרי רק לפני יומיים גם
היא עישנה. הזמנו אותה לישיבה, אמרנו שהשגנו חומר טוב, חזק,
היא חייכה, אני כבר לא. ואנחנו צחקנו, הרי לא יכל להיות שהיא
תחזיק. תכבדו את האפגריידינג היא נזפה והסיטה צינורות דקים של
עשן שלכלכו לה את הנשמה.
 ניסתי גם להפסיק, לפני שהיא התחילה לשדרג את החיים שלה,
בקושי עישנתי בעצמי אבל כשהיא החליטה לשפר משהו רציתי גם, ואז
התחלתי לעשן, הכל, גראס, פרלמנט לייט, מרלבורו אדום. אבל לשתות
אני לא אוהבת ולרקוד אני לא יודעת.
 למסיבות היא הולכת לבד או עם עשרים חברים, לה זה לא משנה.
היא רוקדת לבד, היא חושנית, היא מנוערת, היא מרוקנת ונקייה
לחלוטין, בדם שלה זורם אלכוהול מכל סוג, אבל היא בשליטה. אחרי
המסיבה היא הולכת בקו כמעט ישר והראש שלה זקוף, מתגלגלת מצחוק
לוחשת לעצמה בדיחות בלי לשתף אף אחד וקורעת את האוויר עם צחוק
צלול, צעיר, כזה שדבר לא נגע בו, צחוק טהור, ומכריזה שוב ושוב,
אתם רואים, אני לא שיכורה, אני רק קצת, רק קצת, אני לגמרי
בשליטה.
 היא לא צריכה לשלוט על אף אחד, גם לא על החיים שלה, הם קורים
לה, בנקודה אחת היום מתחיל ובנקודה אחת הוא מסתיים כשהיא עייפה
היא נרדמת, כלום לא משנה.
כשהיא מאוהבת היא מאוהבת, כשהיא רעבה היא רעבה, כשהיא עצובה
היא עצובה. הרגשות שלה, תמימים, ברורים, כשהם מעורבבים זה
במידה הנכונה.
אבל דורי איך את יכולה, גם לאהוב וגם לשנוא. כי אני יכולה.
אם את עייפה למה את הולכת לראי, לכי הבית לישון.
אבל אני מתגעגעת לראי, לא ראיתי אותו כבר שנים, אבל את בקושי
רואה אותו. כן אני רואה, ואני שומעת מה שהוא אומר, אני לא ישנה
לגמרי.
ואני חולמת עליו.
 בלילה חלמתי שאני נוסעת אחורה. ביום אני לא מצליחה לעבור אף
טסט, הידיים מתבלבלות לי על ההגה. בלילה חלמתי שאני נוסעת
אחורה, בעלייה, זה היה קל, לא הייתי צריכה לסובב את הראש, הכל
היה טבעי, המטפורות הברורות של הלא מודע אומרות שהייתי אמורה
ליפול, להתמוטט, להתפרק בתעלה בצד הכביש, אבל בלילה חלמתי שאני
נוסעת שעות, יודעת טוב מאד לאן, ומגיעה לשם כל פעם מחדש. תמיד
אחורה.
סיפרתי לדורי, היא לא אמרה דבר.  לפעמים היא לא אומרת דבר,
שותקת שעות, צוחקת, צחוק אמיתי, אין לה סיבה ללעוג, בעיניה
כולם שווים. היא שאלה אותי אם אחרי החלום אנסה לגשת לעוד טסט,
וצחקה.
אני חשבתי שזה דווקא עצוב.
 התקשרתי למורה שלי לנהיגה, קבעתי עוד טסט, שאלתי אם אפשר
לעשות את המבחן בנסיעה אחורה, הוא אמר לי לפנות ימינה כאן
ולאותת לפני ולא לקחת את הסיבוב על הילוך שלישי, ושבקצב הזה
הוא לא יודע אם יש לי סיכוי ואולי אני מבזבזת את כספי.
דורי אמרה שזה הלחץ, שלא יכל להיות שבחורה אינטלגנטית כמוני לא
יודעת לנהוג, שהיא תיקח אותי למגרש חניה מבודד ונתאמן יחד,
בסוף כל הזמן היא נהגה ואני בהיתי בה, בתנועות הידיים האלה
שמשתלבות בנינוחות ובהירות כזו, בשטף הדיבור.
 לא נשמתי אוויר נקי כבר כמה ימים, הריאות שלי מלאות מזגן
ובאישונים שלי יש תמונות צפופות באור ניאון כחול של טלוויזיה.
אני רוצה לעשות מעשה, לצאת מתוך עצמי, מהבדידות הנוראה, החונקת
הזו. מתקשרת לדורי, לא לא הערתי אותה, היא רק ישנה קצת אצל
דרור. ונדבר מחר. אני מחליפה מפיג'מה אחת לשניה ולוקחת פאוצ'
מלא דברים, כמו למסע. פלאפון, ארנק, משקפי שמש, סיגריות. אמצע
הלילה ואין לי לאן ללכת, חוץ מסיגריות אני לא צריכה כלום,
יוצאת מהבית בשקט, מתקשרת לכל מי שרק אפשר, לאף אחד אין
מזכירה, רק קול מכני, המנוי אינו זמין כעת.
 גם אני לא זמינה. אבל בחוץ יש אוויר טהור של לילה, ועטלפים
וצמרות של עצים מתחככות בשמיים. וניקיון כפיים. ורק הצעדים שלי
נשמעים, גוררים את עצמם אל האספלט. אין נפש חיה.
 אין נפש חיה בחוץ, גם הצל שלי נכבה, זה יותר מלבד, זה
וואקום. אפילו את עצמי אין לי. ואני מתוכננת ומדויקת  ומוכרחה,
וממהרת, ולא מספיקה.
 אני הולכת אחורה, כל הדרך אחורה, עד אמצע הלילה הולכת אחורה,
בעלייה.
כשאני חוזרת אני קורסת ליד המיטה.
החתולה שלי נכנסת לחדר, חרישית, מעורבת עם האוויר, נדמה לי
שאני שומעת מוזיקה אתנית ברזילאית, או שאלו צלצולים בתוך
האוזניים שלי.
אני מצליחה להירדם.