[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מירב כהן
/
סיפור על שינוי

פעם הייתה עירה קטנה עם מאה אנשים. כולם הכירו את כולם. אני
אומרת פעם כי העירה הזאת כבר לא קיימת. היא נהרסה. הושמדה על
ידי מאה האנשים שחיו בה.

החיים בעירה היו מושלמים. כל יום היה דומה לאחר וזה היה נוח.
כולם היו רגילים לכל מה שהיה קורה ולא היו מתאכזבים. מספר
אחוזי התמותה היה שווה לאחוזי הילודה ככה שבמשך 25 שנה נשאר
מספר האנשים בעירה מאה. יום אחד בעת ספירת מלאי של התושבים
בחדר האוכל גילו שישנם מאה ואחת אנשים בחדר האוכל. כולם נבהלו
וניסו לגלות מי מיותר בעירה שלהם. האנשים בעירה גילו אותי.
הייתי אז בת 15 ומיואשת. מיואשת מהחיים.
ששמעתי על העירה הזאת בה כל יום דומה לאחר החלטתי שלמרות שזה
נשמע משעמם, זה נשמע בטוח. אז באתי לשם. כדי להגיע לעיירה הזאת
לא צריך כרטיס טיסה. צריך רצון, רצון וייאוש. ומאלה היו לי
מספיק.

כשגילו אותי שאלו מי אני. עניתי להם שאני בת 15 ומיואשת ושאני
רוצה להצטרף לעיירה שלהם. הם אמרו שהם צריכים לחשוב על זה
ובינתיים אסור לי לבוא לשום דבר משותף של העירה כדי שלא יוצר
מצב שיש מלאי של מאה ואחת אנשים, כי זה הורס הכל. נשארתי בחדר
שלי ואחרי שבוע הם באו להודיע לי שהמאה תושבים ישבו וחשבו אם
הם יכולים להרשות לעצמים עוד תושבת, ועוד בת 15 ומיואשת. הם
החליטו לבסוף לקבל אותי לעירה. אבל מסתבר עכשיו שזאת הייתה
טעות. הם לא חשבו על זה עד הסוף.
בחדר אוכל היה מקום רק למאה אנשים אז כל ערב עשו הגרלה מי
יעמוד. כל תושב בא לאכול בחשש שהוא זה שיצרך לעמוד. בבית ספר
עשו הגרלה מי יהיה התלמיד שילמד בעמידה, כי היו מושבים רק
לשלושים וחמש ילדים. בערבי שישי, היו תושבי העיירה רוקדים
בזוגות, אך איתי, כל שישי עמד בצד מישהו אחר שנותר בלי בין
זוג.  כך היה בכל מקום, ולאט לאט לא היה יום שהיה דומה לאחר,
כי כל יום מישהו אחר היה אוכל בעמידה וכל יום מישהו אחר היה
לומד בעמידה... זה לא היה נוח לתושבים כי הם כבר התרגלו שכל
יום הוא אותו דבר בשבילם. למעשה זה שיגע אותם. הם לא יכלו
להתמודד עם האכזבה שהם יעמדו היום או עם ההפתעה שהם ישבו היום.
כל יום גדל מספר התושבים שנשארו בחדרם כדי לא לבוא לחדר האוכל
ולהסתכן בעמידה. ילדים היו מבריזים מבית ספר כדי לא לעמוד .
אנשים היו רעבים וילדים לא קיבלו חינוך עד שהתחילו להשמיד את
העירה מתוך רעב ומתוך חוסר המודעות לעובדה שזה אסור. קודם את
חדר האוכל אחרי זה את הבית ספר ולבסוף את הכל. ניסיתי להסביר
להם שיותר קל לבנות עוד כיסא או להכין עוד מנה אבל הם לא
הקשיבו.
הם היו רגילים שכל יום דומה לאחר ובספירת המלאי יוצא מאה
אנשים. הם פשוט לא היו מוכנים לקבל את השינוי







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דליה איציק,
לימור ליבנת.
מי לדעתך לוקחת
במכות?

רוצה לעשות את
זה מעניין?

יעקב פופק מנסה
להתחיל עסק צדדי
במזנון הכנסת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/11/02 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירב כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה