בשום פנים לא יהיה לי ציור של פנים עם אגרטל אטרוסקי על
העטיפה. בשום פנים, ושום אטרוסקי. אם הייתי יכול, הייתי מבקש
שהכריכה תהיה שחורה חלקה, או כתומה זרחנית (בשביל שאני אוכל
להגיד לכולם שאני עיוור צבעים ובכלל חשבתי זה כחול נאיבי),
והעיקר - שיהיה ציור גדול של סימן שאלה. זה הכל. זה עדיף בהרבה
על ציורים של ציירים מנוחים. מה, שדווקא אנשים לא יקנו את
הספר? גם ככה לא יקנו, חבל לתרץ את זה בתירוצי אומנות גרועה.
תראו את אן פנלופה, למשל. היא הלכה על הכי פשוט, הכי תמים. סתם
כריכה אפורה חלקה, והוסיפה גימיק. עם כל ספר, הקונה המאושר
מקבל שני עותקים חינם אין כסף. למה זה טוב, שאלתי את אורלי.
היא אמרה, לתעשיית המחזור.
ואן פנלופה היא לא סופרת בגרוש. היא עושה כסף נאה מאומנותה.
והיא הכי הכי בגימיקים. פעם, אני זוכר, לדוגמא, היא עשתה
כזה...
זה לא משנה.
יהוגית המליצה לי על הקומיקס שלה.
אן פנלופה כותבת קומיקס, שאלתי את אורלי. היא אמרה, כן, עכשיו
היא כן.
הקומיקס נקרא 'גרט וגרט'. זה סיפור מרגש על שני אחים. לא
תאומים, אבל זהים. יש ביניהם הפרש של ארבע שנים לפחות, אבל הם
תמיד היו באותה כיתה. אף פעם לא רצו להיפרד זה מזה. הציבו
אולטימטום להורים. גרט הגדול חיכה לגרט הקטן, ומאז הם תמיד
ביחד. סיפור מרגש על שני אחים.
יהוגית קבעה איתי במסעדה. לבוא, שאלתי את אורלי. היא אמרה,
ללכת.
באתי, הלכתי. יהוגית הביאה חברה שלה טובה מהצבא: מכונית. אמא
שלה יפנית, אביה איש עסקים מצליח. הוא מייבא מוצרי בריאות לנפש
ולגוף מהמזרח.
ישבנו בקפה על כוס תה. אני שתיתי 'ארל גריי'. מכונית סיפרה
ליהוגית סיפורים על חבר שלה שמת, ואני ביקשתי מהמלצר אוכל
לארנבים. זה לא באמת אוכל לארנבים, אבל זה נראה כמו. בחוץ
יוספה אכל את השמש, פושטק לא מחונך.
שאלתי את שתיהן אם הם קראו את הספר של אן פנלופה שהבאתי להן
בבוקר. יהוגית אמרה שהיא עדיין לא הספיקה, ומכונית סימנה בראשה
שכן. ביקשתי מיהוגית שתשאל את מכונית אם העותק נמצא בתיקה,
יהוגית שאלה את מכונית אם העותק נמצא בתיקה, ומכונית חייכה
באושר.
מכונית לחשה ליהוגית באוזן שהלוואי והיינו מתחתנים, ויהוגית
צחקה לעצמה בלב.
בסוף יהוגית לא שילמה עלי בכלל. ממש נעלבתי. לא ציפיתי לזה
ממנה. מזל שמכונית שילמה עלי. עלי להתחתן איתה. להתחתן איתה,
שאלתי את אורלי. היא אמרה, עזוב, יהיו לכם ילדים
מונגולואידים.
חזרתי הביתה בשעה מאוחרת מדי, ומיד חשבתי שמחר מוקדם מאד אני
צריך לקום ולקרוא את העיתון. לא שווה לקרוא אותו מאוחר. אני קם
בסביבות ארבע וחצי, רוחץ פנים ומחמם מים לתה. אני מערבב שלוש
כפיות סוכר ומתיישב על כיסא הברים על יד הדלת. שותה את התה
ומציץ כל הזמן בעינית. ברגע שהשליח עוזב את העיתון על סף דירתי
אני פותח את הדלת ולוקח אותו. את השליח אני משאיר בחוץ.
מונוליטוס מביט בי בעיניים עצובות. הוא רוצה לשחק, שאלתי את
אורלי. היא אמרה, פיפי.
שיתאפק, אני חושב לעצמי ולא מתאפק: "תתאפק!" אני צועק על
מונוליטוס.
אני מסיים לקרוא את העיתון. היה ממש מעניין הבוקר. העולם עוד
רדום, אבל אני היחידי שכבר יודע בדיוק מה קרה אמש. אני נביא.
אני מתיישב על הכיסוי הכחול של הספה, ונוטל את מונוליטוס בידי.
אני מושיב אותו בחיקי. הוא כלבלב יפה מראה, ופרוותו רכה.
לפעמים אני חושב שהוא פרה שלא התפתחה, כי הוא שחור לבן. כלבים
עיוורי צבעים. גם אני. אני כלב, שאלתי את אורלי. היא אמרה, תן
לחיות בשקט.
יותר אני לא אשאל אותה כלום, כפוית טובה. אבל מונוליטוס חבר
שלי, נכון מונוליטוס? נכון? מסכן, אילם.
הוא מתחיל להרדם בחיקי, אבל אני איני מרשה זאת. עלי לא נרדמים,
אני לא סט מצעים לחג. בוא מונוליטוס, בוא נשחק.
הוא פוקח את העיניים שלו. אני תופס אותו בשתי ידי בחוזקה, הוא
מרחיב את עיניו לרווחה. הוא מבוהל, חמוד.
אני מניף אותו באוויר, ומטיח אותו חזק בקיר הטרומי. הוא לא
נשבר. מונוליטוס לא נשבר. לפני שהוא מספיק לברוח, אני תופס
אותו שוב, שוב מניף באוויר, שוב מטיח, הפעם ברצפה. חזק!
מונוליטוס לא נשבר, מונוליטוס לא בוכה. הוא כלב גיבור, גאה.
בוא אלי, בוא. הוא בורח ממני. טיפש. פרה טיפשה ולא מפותחת. אני
משתמש בטכניקות סיניות מסורתיות שלמדתי ממכונית בליל אמש,
ובערמומיות מכין לו מארב מאחורי הפינה. הוא לא משגיח בי. מסכן,
עיוור. אני לוכד אותו ומתכונן למבחן הסופי.
בצעדים שניים אני כבר עומד על יד החלון הגדול שבסלון ופותח
אותו בזהירות ביד אחת, בידי השניה מחזיק את מונוליטוס המפוחד.
אני מוציא אותו מחוץ לחלון, נותן לו ליהנות מאוויר השחר הצלול.
אלומות אור ראשונות שוטפות את העולם, אני מתחיל להתעורר.
מונוליטוס מטפח תקוות.
שניה לפני הסוף, אני עוזב את הכלבלב ומניח לו ליפול שש קומות
למטה. אפילו שניה הוא לא עף, באמת פרה.
במבחן הסופי הוא לא עומד. אני שומע קול פצפוץ מהמדרכה למטה.
מונוליטוס נשבר. אני מסתכל מלמעלה על כל החלקים שלו מפוזרים על
המדרכה, חלקם התעופפו ונחתו על גגות של מכוניות חונות. מסתבר
שהוא בכלל היה עשוי מחרסינה.
לא נורא, אני חושב לעצמי, תמיד יש לי את אן פנלופה.