אתה בטוח שאתה בסדר?


אמא של שמואל קראה לו ללי. גם האחים שלו קראו לו ללי. לא יודע
למה, אולי ללי זה כינוי חיבה מקובל אצל טריפוליטאים. בכל ערב,
כשהיה מתחיל להחשיך בחוץ, אמא שלו הייתה יוצאת למרפסת וצועקת
בקול גדול: "ללי, ללי, ארוחת-ערב, ללי". היה לה מבטא
טריפוליטאי חזק. שמואל היה צועק לה בחזרה את מה שכולנו היינו
צועקים לאמהות שלנו: "עוד חמש דקות, אמא", ואחרי כמה רגעים שוב
היו נשמעות צעקותיה: "ללי, ללי, ארוחת-ערב".
אילן ידע לחקות באופן מדויק את המבטא שלה. לפעמים, כשהיינו
רואים את שמואל מרחוק, היה אילן עושה תנועה כזאת עם הידיים
כאילו הוא נשען על מעקה של מרפסת, וצועק לו, במבטא טריפוליטאי
מושלם: "ללי, ללי, ארוחת-ערב, ללי", ואני הייתי מחזיק את הבטן
מרוב צחוק. שמואל היה מקבל את זה ברוח טובה, לפחות כלפי חוץ,
ומצטרף לצחוק.
את הפרצופים של שמואל ושל אילן אני זוכר כיום רק במטושטש, אבל
הצעקה "ללי, ללי, ארוחת-ערב" עוד מהדהדת באוזני קרובה וצלולה.
בעיקר אני זוכר את הצחוק המתגלגל, חסר-השליטה שלי.
אני כבר לא יכול לצחוק ככה. אין לי ריאות בשביל זה ואין לי
גרון בשביל זה. לפעמים אני מנסה לשחזר את הצחוק הזה. אני נסגר
בחדר-האמבטיה ומנסה לצחוק צחוק מתגלגל, כזה שמדביק את כולם.
אבל יוצא לי מין חרחור עלוב ואחריו שיעולים איומים. אשתי נבהלת
והיא דופקת על הדלת של חדר-האמבטיה ושואלת: "רוני, רוני, אתה
בסדר? מה קורה לך שם?"
"הכל בסדר", אני רוטן בשקט.
אחר-כך אני מנסה שוב. אני עוצם את העיניים, מתרכז, לוחש לעצמי:
"ללי, ללי, ארוחת-ערב" ופורץ בצחוק, ושוב החרחורים והשיעולים.
אשתי שוב מעבר לדלת: "רוני, מה קורה לך, רוני? אתה בטוח שאתה
בסדר? אתה רוצה שאני אביא לך כוס מים?".
כזאת מצחיקה אשתי. אני בחדר-האמבטיה והיא שואלת אם להביא לי
כוס מים. כזאת מצחיקה.