לשבת בלילה, בחדר, ולעשן. לשתוק, ולבהות בגשם העיקש הזה שעוד
יורד, למרות שמזמן חשבתי שעוד רגע קט יתייאש וילך להמטיר
במקומות אחרים. לנשוף את העשן החוצה, להרחיק אותו ממני ולשאוף
אותו בחזרה. להתבונן במאפרה היפה שלי ולהחריש.
להזכר פתאום באישה.
להבין כמה זמן כבר המלים האהובות לא התהוו ברחם פי ונולדו אל
העולם. כמה זמן הן כבר עצורות עמוק פנימה בתוך בן הכלאיים
הזה.
תם עידן הרגש. נבלו כל הפרחים והפכו לנפט גולמי. הבאתי
בולדוזרים ענקיים שסללו כבישים מזופתים שפוגעים באיכות הסביבה
שלי.
מחר אתלה שלט קטן - "רק תכנסו" - על הדלת ואשב ואחכה. חלון
הראווה שלי גדול ושקוף, אבל אין הרבה סחורה. סתם ראווה. אם
יעברו אולי יציצו פנימה, ואולי ילכו לחנויות אחרות. ממול יש
אחת מעולה.
אצלי יקר, יש מיתון עכשיו.
בצהרים בוודאי אצא החוצה, אעמוד על יד הדלת ואתבונן במראות
שונים. בילדים זכים משחקים, בנערות רוכבות על אופניים, בזקנים
מאכילים גדודי יונים. תמונות דהויות שחורות ולבנות.
בערב המקדים לבוא אכנס בחזרה פנימה. בחוץ כבר נהיה קר, ולצערי
בפנים החימום לא עובד.
לא עובד.
סתם על המיטה, או סתם מתנדנד בכיסא. כבר מזמן עברנו יחד על כל
תוכן העניינים. סרקנו אותו בכל הדרכים שהכרנו. עכשיו הוא אזל
וצריך למצוא אחד חדש. צריך למצוא לי תוכן עניינים.
אולי רק תוכן, אולי רק עניינים.
בשמיים השחורים לא רואים עננים. בכלל לא רואים כי הטיפות מכסות
את קרום העיניים. מי גשמים מתוקים. אין מליחות. אין מליחות,
היא התייבשה עם כל הרגש שהיה. סתם נחל אכזב.
אכזב.
בסוף אסגור את החדר שלי. אגוף את כל התריסים, אנעל את הדלת
הכבדה במנעול ובריח מתכתיים ואעלה למעלה אל החדר השני שלי. זה
הפנימי. ממנו אני יכול לראות מכוניות רטובות חונות באור פנסים
צהוב.
אני תמיד מחכה כמה רגעים ארוכים. אולי מישהו בכל זאת יגיע.
אולי כולם מאחרים. רק אני מקדים את זמנם. מקדים את ביקוריהם
הנדירים בדמיוני המתעתע.
ולסיום אעטה על גופי שמיכה עבה ומחממת, אבל אני אקפא בתוכה.
כל תהליכי החיים בתוכי ידעכו ודמי סופו שיקרש ותנומה גדולה
תכבוש אותי. ארדם בתוך שלולית תוגה גדולה ואזיע כל הלילה.
בבוקר אתעורר והעולם יהיה שטוף שטוף, רחוץ למשעי. מוכן.
אעשה משהו בלית ברירה.
אולי הפעם חביתה.