"לא ידעתי שיש כאן בית קברות"
המילים עברו לידי כמו מצבות קרות ושכוחות. אני לא הולכת לשם
יותר, לא הולכת יותר לבתי קברות. הם ירוקים מדי, ירוקים,
ונקיים, ושקטים , במין שקט של מוות שלא נותן מקום לחיים.
"אני זוכרת את הדמעות" לחשתי לעצמי.
אני זוכרת את כל החולצה שלי רטובה מדמעות, ואפילו לא ידעתי למי
לבכות, ואני לא בטוחה שידעתי על מה. פגישות עם מוות זה כנראה
דבר עצוב לילדה בת 12. כולם היו כל כך אפורים מסביב שהרגשתי
צורך לבכות אפילו בשבילך.
אני לא הולכת עכשיו, מסיבות אנוכיות בלבד, אני מודה. קשה לי
לראות אנשים נשברים במקרים של מוות. במקרים של חיים ועמידה
בהם, אני יכולה להיות חזקה. אבל לא מוות, כי אז אני מייד נשברת
איתם, ואסור להם לראות אותי. התחבאות זה עניין של מומחיות.
פשוט במוות אין בשבילי שום שיר, בקושי מארש לוויה שעדיפה עליו
הדממה. אישה זקנה יושבת ופורטת על קלידים רעועים וישנים , כמו
השנים שעוברות לך.
כבר 3 שנים.
זה מספר עגול מדי בשביל שנתבגר.
ואני כמו בספרים, כמו הרבה דברים בי שמסמלים כמו של אנשים
אחרים, לא סיימתי להתאבל, לא סיימתי להישבר.
וזה קצת אירוני, שאני מזמינה אותך, לאסוף את החתיכות שממזמן
העלו אבק. ואולי אני צריכה פשוט להשאיר אותם שם.
ואיתם, אותך. |