כבר שעה שאני מביט בטלפון בהצצות. כאילו קורא את המוסף המעניין
של ידיעות עוד פעם.
אופטימי: לקבל ממך צלצול בשתים עשרה בלילה, הנך כל כולך
בדמעות, אומרת לי לבוא כי את לא יכולה בלעדי יותר. (ואני בא).
פסימי: לפתוח את הפלאפון בשתים עשרה בלילה, ולבדוק אם היו בו
הודעות ממך.  (לא הודעה, כמו שאת שמה לב, אלא הודעות.) לגלות
שאין, להישאר אופטימי ולשים אותו על רוטט כדי שחס וחלילה לא
תעירי אף אחד כשתתקשרי אחר כך.
להיות ריאלי ולהבין שכנראה את לא תתקשרי.  לא היום.
את לא עונה לצלצולים שלי, אז למה שתזמי אחד משלך? (אופטימי כבר
אמרתי?)

לחלום שאת מחנה את הטוסטוס החדש שלך כאן אצלי מתחת לבית.
אני אפתח לך אוטומטית כדי שהכלב לא יעיר את כל השכונה עם
הנביחות שלו. (או אני עם הצעקות שמחה שלי).
אופטימי: את לא לובשת כלום מתחת למעיל הגשם הארוך שלך (אפילו
ששלושים מעלות בחוץ).
פסימי: שליח מיוחד מטעם בית משפט הביא לי צו הרחקה ממך.
ריאלי: את אפילו לא יודעת איפה אני גר.

אולי לבוא אלייך הביתה, לדפוק אצלך בדלת, ולבקש מהאבא הנחמד
שלך שיקרא לך.
את בטח תסתכלי עליי במבט כזה מופתע ותגידי :"מה אתה עושה
כאן"?
ואני אגיד לך :"בואי חמש דקות למטה, יש לי משהו להגיד לך".
אופטימי: את יוצאת וסוגרת את הדלת אחרייך, האור נכבה במדרגות,
ואת קופצת עלי, מנשקת אותי ואומרת לי שאת מתה עלי.
פסימי: את אומרת: "תשמע, זה קצת זמן לא נוח, יש אצלי מישהו.
הוא בא ללמוד איתי". (אז מה עושה שם המוזיקה הזאת? ולמה את
נראית לי קצת שתויה?). "אז אני כבר אדבר אתך מתישהו".
האור נכבה, ואני נופל מכל המדרגות עד שפני פוגשות בשלולית שתן
של החתול של הזקן מהקומה שמעלייך.
ריאלי: אני לא הולך אלייך. (הביצים, את יודעת)

אז אני קם מוקדם בבוקר לראות אם החלטת לקחת אוטובוס לעבודה
ולאסוף אותך.
אני מצטחצח, מתגלח, מתבשם ומתמרח, מנקה את החלונות, מרוקן את
המאפרה, מעשן לי את הסיגריה ככה שאני אספיק לגמור אותה ועוד
יישאר לי זמן לאוורר קצת את האוטו לפני שאני מגיע אלייך וללעוס
מסטיק מרענן (בלי סוכר).
אופטימי: גשם חזק יורד, את עומדת מחוץ לתחנה (כי אין מספיק
מקום), האוטובוס שלך מגיע, מלא באנשים (שלא רואים אותם בגלל
האדים על החלונות), אני בולם בחוזקה לפני האוטובוס, את רואה
אותי ויורדת אלי, את נכנסת למכונית, מתפעלת בעינייך ממבריקותה
וממבריקותי, שואפת את בשמי מלוא ריאותייך היפות, גוחנת אליי
ונושקת לי בתאווה ראויה.
את אומרת :"עזוב אותך מעבודה. בוא ניסע לים".
אני לא אומר מילה ומתחיל בנסיעה לקול מחיאות הכפיים  של
המסכנים
שנשארו להם באוטובוס (וגם לרטינותיהם של אלה שמסתירים להם).  
 
בירידות של ירושלים הגשם נפסק. בשער הגיא השמש כבר בחוץ, על
החוף כבר מחכים השמשייה וכיסאות הנוח. את מורידה את הבגדים
ונשארת בביקיני הכתום שלך (איך ידעת בדיוק ללבוש אותו היום?).
אנחנו מתנשקים אל מול שקיעה (איך הזמן עובר מהר כשנהנים),
וזהו.
פסימי: א. כן לקחת את הטוסטוס היום, אני צופר לך ואת אפילו לא
רואה אותי.
ב. עלית לאוטובוס, שילמת לנהג, ראית אותי עוצר ורק עשית לי
שלום יפה ומנומס.
ג. עלית לאוטובוס ולא ראית אותי בכלל.
ד. האוטובוס לא בא, אז עלית לאוטו והצגת לפני איש שמן שעלה
מאחורה וקוראים לו אבא שלך.  ושאלת אם אכפת לי שהוא יצטרף "רק
עד העיר".
ה. עלית לאוטו, יפה וחיננית, נתת לי נשיקה על הלחי, שילבתי
לראשון, האוטו נכבה, לא מניע לי, עשן עולה מהמנוע, את יוצאת,
האוטובוס הגיע, אמרת שאת עולה ונעלמת, אני מחכה לגרר ומאחר
לעבודה. (שוב).
ריאלי: האוטו לא מניע לי כבר בחנייה של הבית. שוב אני דוחף
אותו ומגיע לעבודה מלוכלך, מאחר ומזיע.

אז תשכחי מהאוטו. אני אתכנן עלייך לארוחת צהרים בעבודה.
אופטימי: את מקדימה ומזמינה אותי לעסקית סוליקו אני ואת מחוץ
למשרד. (ובדרך מנשקת וכו').
פסימי: מיסטר בוס, השרמנטי המהולל, העשיר המלוקק ושיש לו יותר
זמן וכסף ממני ללכת לחדר כושר (הוא נשוי, את יודעת.) אוחז אותך
בידו, מכניס אותך למשרדו ממנו נשמעים צלילי כינור רומנטיים
המתחלפים בקול השקת כוסות קריסטל חדות המשתנים לגניחות סוערות
של... נו לא חשוב.
את יוצאת משם, שיערך סתור לך על פנייך, וחיוך חנוק מוחנק טוב
בין שפתייך.
שייחנק.
ריאלי: שכחתי את הארנק בבית, אימא שלי התקשרה ואמרה לי שהיא
רוצה לעזוב את אבא שלי בדיוק ברגע שבאתי לשאול אותך. נאכל כבר
איזה סנדוויץ' אחר כך. אולי נשאר איזה משהו בתיק מאתמול.

אז אני יושב לי וחושב על זה.
ומגיע לתסריט האידאלי שלי.
את יודעת מה?
לא רוצה? לא צריך!

זה אופטימי?
זה פסימי?
זה אידיוטי!