אני חושבת שתמיד רציתי להיות בסרטי המערבונים האלה, בתור
הברמנית הקשוחה שעברה המון בחיים ועכשיו היא מדברת אל המציל
התורן שלה בקול צרוד וסקסי, והיא כל כך יפה אבל מצפצפת על כל
גברי העיירה ,ובסוף גם מתחתנת עם המציל היפה והאמיץ שלה.
היה לי קול רגיל, סתם קול של ילדה ממוצעת בת 17, והאמת שלא
התחילו איתי יותר מידי אנשים, אחרי הכל - יופי - לא היה אחד
מהדברים שהם בורכתי.
ואני בטוחה שאם הקאובוי המסכן היה בא לעיירה שלי, אז בטוח
הייתי שופכת עליו בטעות איזה כוסית וויסקי והוא היה בורח עם
אחת מהזונות ומחזיר אותה לחיים טובים.
יכול להיות שבגלל כל זה, תמיד רציתי להיות נערת מערבונים, אבל
חלומות לחוד ומציאות לחוד.
עבדתי באיזו חנות גלידה, ליד הבית כזה, ודיי התאמנתי על קול
צרוד וסקסי, ולמרות שמה שמכרתי היה גלידה וזה קצת מאבד
מהקשיחות שלו - בניגוד לאלכוהול - עדיין חלמתי שמתישהו יבוא
איזה זר גבוה ומסתורי ויציל אותי מחיי השגרה המשעממים.
ימים שלמים עמדתי מאחורי הדלפק המעופש, במבט תוהה לאוויר
ובתקווה שהוא יבוא, ואולי הוא יחייך אלי ואז ירים אותי לכיוון
האופק, וישאל איפה הייתי כל חייו.
ואז הוא בא.
היו לו ג'ינס משופשפים כאלה, כאילו משעות הרכיבה שלו, וחולצה
זרוקה, שהתאימה לי מאוד לאיך שתיארתי לעצמי את המציל שלי,
ובנוסף לעובדה שהוא היה גבוה (גם כן הישג, להיות גבוה מאחת
שהיא מטר ואסימון)
הוא השתלב בצורה מושלמת בפנטזיה שלי.
הוא פנה אלי בקול עמוק וביקש קולה-דיאט קולה-כמובן שהסמקתי עד
עמקי נשמתי ,אף פעם לא התיימרתי להיות קשוחה או ,לצורך העניין-
ברמנית.
הגשתי לו את הפחית בידיים רועדות ,הוא זרק חמישה שקלים על
הדלפק, פתח את השתייה והלך.
אני יכולה להישבע שראיתי אותו הולך לכיוון הבורסה-לזונות.
אני לא חושבת שהוא אפילו הציץ לעבר עיני המייחלות, אם הוא היה
טורח להסתכל , אולי הוא יכול היה לראות את הניצוץ בעיני, אותו
ניצוץ שנמוג בשניות שהוא סובב את גבו והלך בשקט מהחלום שלי.
מאז, אני כבר לא חולמת להיות ברמנית, הרי בסוף הקאובוי הגבוה
והמסתורי פשוט יעיף אותה, אני עוד ניצלתי בשלב מוקדם, והוא עוד
אפילו לא הספיק להתייחס.
עכשיו אני רוצה להיות פרסומת של קוקה קולה-דיאט
הם נראים ממש מאושרים שם.
ומישהו אמר לי כבר פעם שקולה, קולה זה לנצח.