אמא וסבתא נהיו חברות נורא טובות הזמן האחרון.
מן הסתם זה קרהבגלל שאמא התפטרה מהעבודה לפני 3 חודשים, וסבתא
יצאה לפנסיה לפני המון זמן, ולשתיהן נורא משעמם בבית כזה
גדול.
אתמול הן היו בזבד בת, (למרות שאף אחד לא יודע מה זה זבד, אבל
הן היו שם בכל מקרה.)
אחרי זה הן הלכו לקנות לנו, הילדים, הרבה הרבה חולצות
ומכנסיימים.
היום בערב סבתא באה אלינו הביתה עם ארגז גדול מלא בבגדים
חדשים.
היא הניחה אותו על השולחן. "זה לדן-דן," אמרה והוציאה שלוש
חולצות כחולות, כי דן-דן אוהב כחול.
"וזה לסתיו" אמרה והוציאה חולצה אדומה וחולצה לבנה, סתם ככה,
בלי סיבה.
הן המשיכו עוד שתי אחיות, ואז, כשהיו אמורות להגיע אליי, אמרה
אמא במבוכה- "אמממ... לתותי לא קנינו כלום, כי יש לה כזה סגנון
מוזר, ולא ידענו מה לקנות לה..." דוקא לא היה אכפת לי. טוב,
אולי קצת. ממש קצת.
אבל אז שלפה סבתא שני זוגות שורטים מהארגז, אחד שחור והשני
ירוק מפחיד, ואמרה "הנה, דווקא כן קנינו לה משהו."
אני מתה על השורטים האלה, לא כתובות עליהם שטויות כמו "100
אחוז כותנה" וכל מיני בולשיט כזה, וזה דווקא מה שמייחד אותם.
חוץ מזה הם גם נורא נעימים.
אני לובשת אותם כל הזמן. אפילו מתחת למכנסיים ארוכים, כמו
בוקסר.
אמא אומרת שהם נורא ישנים, כי אני תמיד עם אחד מהם. כשהשחור
בכביסה אני לובשת את הירוק המפחיד, ולהיפך. ככה שהם קצת קרועים
פה ושם, וגם יש עליהם כמה כתמים שאי אפשר להוריד.
אמא רוצה לזרקו לי אותם, אבל אני לא מוכנה. אני פשוט אוהבת
אותם יותר מידי.
גם חברים שלי מתחילים להירתע ממני, מאז שאמרתי להם שיכול להיות
שאני מחזיקה בשיא עולם בלבישת שורט לטווח ארוך.
חלקם נגעלו, וחלקם חושבים שזה מגניב. למה להיגעל? אבא ואמא
נשואים 19 שנה, והם אף פעם לא מחליפים אחד את השני.
לפעמים אני מדמיינת לעצמי שלשורטים שלי יש יכולת דיבור.
אני פורשת אותם על המיטה יפה -יפה ומספרת להם הכל.
לא אכפת לי שכולם חושבים שאני סכיזופרנית.
גם לא אכפת לי שאני במוסד סגור כבר ארבעה שבועות ויומיים.
גם בכלל לא אכפת לי שאמא שרפה את השורטים, כי היא אמרה שהם בטח
מקוללים.
מה אכפת לי? אני כבר מדברת שורטית שוטף.