I have seen things you people wouldn't believe:
attack ship on fire over the shoulder of Orion.
I have seen c-beams glitters in the dark near Tenaouzer
gate.
All those moments will be lost in time,
like tears in rain.
It's time to die...

- Ridley Scott (Blade Runner)


עדיין מתנשף מטיפוס המדרגות, פתח רוברטו את דלת הבית ונכנס
למסדרון. הוא מיהר לכיוון הטלפון, מקיש את קוד התא הקולי. גם
הפעם אף אחד לא חיפש אותו. לא שהוא ציפה לקבל שיחה מחבר עלום
או ממישהי ספציפית, אבל התקווה הזו תמיד נצנצה בתוכו. נאנח
לעצמו, ניגש רוברטו למטבח להכין קפה.
הוא היה עייף. בעצם, לא כל-כך עייף כמו מיואש. נמאס לו.
הוא התבונן במכונת האספרסו מחכה לשמוע את הגרגור החרישי והרגוע
של המים הרותחים, מתאדים ומתעבים לקפה. הריח הזכיר לו את תקופת
לימודיו באוניברסיטה. הוא לקח אחת מהכוסות שעל הכיור, שטף אותה
משאריות הקפה של הבוקר והטיל לתוכה כפית סוכר. הקפה נמזג לתוך
הכוס והאדים עירפלו לרגע את ראייתו.  
הוא נטל את הכוס ועבר לסלון. לאחר ההתלבטות הרגילה, בחר דיסק
של ליאונרד כהן, לחץ על הכפתורים הנכונים והשעין את כוס הקפה
על אדן החלון. כרגיל, הסיגריה נשלפה ממקומה ומצאה את דרכה
לפיו. המצית לא איחר להגיע והלהבה חרכה את הסיגריה, מכלה
באיטיות את הנייר. הופכת אותה לאפר. מחליפה את האויר בראותיו
בעשן אפור.
הוא התבונן על עצמו כמתוך חלום, כמו מתבונן בסרט מלנכולי. "פעם
זה לא היה ככה", חשב, "פעם, הייתי שמח", מלמל לעצמו בחצי קול.
הוא השפיל מבטו אל הרחוב שמתחתיו, משקיף על העוברים והשבים.
הוא נהג לחבר להם סיפורים במוחו, אבל לאחרונה רק בודדים
מהסיפורים היו שמחים. הוא ראה זוג צעיר הולך חבוק ברחוב, הם
נראו כמו זוג חברים טריים. הבחור שם את זרועו על כתפה החשופה
של הנערה והיא נשענה בעדינות על כתפו. הוא ראה את החום ואת
האהבה ביניהם. חיוך שקט, כמעט בלתי נראה, עלה בפיו.
הוא נאנח קלות והפנה מהם את מבטו. המחשבה המטרידה, הבלתי
פוסקת, שוב חלפה ועברה בראשו, מערפלת את ראייתו (וכאילו כופה
עליו לראות את הדברים מבעד למשקפיה הכהות והעצובות). הוא הסתכל
על הזוג המאושר וראה רגע של חסד. הוא ראה בעיקר את הרגע ופחות
את החסד. "יום אחד הם יתחתנו", דמיין. "יהיו להם שני ילדים.
הוא יעבוד בבנק והיא תעבוד באיזו חברה גדולה, בטח בתור סוכנת
מכירות. הם יקנו דירה, ישלמו משכנתא, יאהבו את הילדים שלהם
ולמרות שיהיה להם קצת משעמם, יהיה להם טוב והחיים יהפכו לשיגרה
שאין לערער עליה. יום אחד, והוא תמיד מגיע, משהו ינפץ את בועת
האושר שבנו והם יאלצו ללקט את הרסיסים ולבנות משהו חדש, משהו
אחר. אבל, כמו כל דבר שבור, הדבר המתוקן תמיד יהיה פחות טוב,
לעולם פגום, לעולם חיקוי למקור".
לשנייה אחת הוא ניסה נלחם בעגמומיות שנחתה עליו. "מי אמר
שהבועה תתנפץ? אולי חייהם יעברו עליהם כך כפי שהם ללא מטרה
מיוחדת, ללא אירועים מיוחדים, ללא משברים אמיתיים?" הוא הרהר
בדבר לרגע והחליט שההבדל בין שני האפשרויות הינו רק במודעות
לבעייה".
"מה הטעם? מה הטעם לעזאזל? סתם להעביר את החיים? להתחתן? להביא
ילדים? ומה אז? להיות עשיר? להצליח בעבודה? בשביל מה? איך אפשר
לחיות בלי מטרה?". הוא חשב שהחיים הם האירוניה המושלמת. ככל
שאתה מתקדם ככל שאתה מצליח להגשים את שאיפותיך, ככל שאתה
מחכים, אתה מתקדם, הפרס נשאר אותו הדבר - 'מוות' זקן, מקומט
ומכוער.
הוא ריחם על הזוג הצעיר. הוא ריחם על עצמו. הוא ריחם על כולם.
לכל כיוון אליו הביט ראה את אותו הדבר - שעמום. הוא הרגיש
שהשעמום מוחץ אותו, הופך אותו לזומבי. הוא הבין, שהדבר היחידי
שלא שיעמם אותו - לחשוב - היה גם קללתו הגדולה והגורם המרכזי
לשיעמום.
שפתיו התעקלו מעלה כחיקוי לחיוך עצוב.
אני בדיכאון, חשב. "צא מזה! צא מזה! " צעק רוברטו במוחו, מנסה
לפרוץ את קיר המועקה.
הוא הרגיש שהוא הולך ומשתגע.
זה לא תמיד היה ככה. הוא זכר תקופות שהיה שמח. הוא ניסה לשחזר
את ההרגשה של אושר ונכשל. הוא העביר בראשו את סיטואציות האושר
שזכר וגילה שהן בודדות, כמעט גלמודות. פעם הוא היה מאוהב, אבל
גם זה, כמו כל דבר, נגמר. הוא זכר איך פעם, כשטייל בסין, אמר
לחבריו למסע, שכל החרה בחיים היה שווה רק בשביל הרגע הזה.
היום, הוא לא הרגיש ככה יותר.
הוא הרגיש רע.
טרטור מפלט האופנוע, מהרחוב שמתחתיו, קטע את שטף ההרהורים. הוא
נשם נשימה עמוקה, פנה לסלון והדליק את הטלוויזיה. הפרסומת שעל
המרקע הבטיחה לו יופי ונעורים לנצח בדמות דוגמנית צמרת שלגמה
משקה קל בלבוש מינימאלי.
פעם התווכח עם חבר ואמר לו שהפרסומות ו"האח  הגדול" לא שונים
כלל ועיקר. שניהם שוטפים את המוח. מתכנתים אותו מחדש, מבטיחים
כי העתיד יהיה זוהר יותר. כי תהיה בריחה מהמציאות האפורה.
"הפרסומות", טען בחום, "לוקחים קטע ודופקים לך אותו בראש במשך
שלושה שבועות -  בטלוויזיה, בעיתונים ובכל אמצעי תקשורת שהם רק
מסוגלים לעלות בראשם. תראה, אפילו לאינטרנט הם מגיעים."
לעזאזל", קרא, "הם משכנעים אותך שאם אתה צורך מוצר מסויים אז
'סימן שאתה צעיר!!!'".
למרות שדנו בזה מספר פעמים, הוא מעולם לא הצליח לשכנע את החבר.
החבר נראה בעיניו כנגוע ומאז הקשר, כאילו מעצמו, ניתק.
נגעל מהפרסומת, קם רוברטו מהספה והדליק את המחשב בציפייה
להודעה בתיבת הדואר האלקטרוני. גם תיבת הדואר היתה ריקה.
נאנח, התנתק רוברטו מהאינטרנט וניגש למטבח בדרך לעוד כוס קפה.
הוא נעצר שוב מול החלון, מביט לעבר הרחוב. זוג נוסף עבר. הם
דיברו אחד עם השני, מחליפים חיוכים קטנים. הוא קינא בהם. "כן,
הכל יעבור, זה בטוח, אבל לפחות הם נהנים כרגע. למה באמת לא
לקחת את החיים כמו שהם? יום אחרי יום, שעה אחרי שעה".
בעומק ליבו ידע שזו הדרך הנכונה, שאין טעם לחיים, מלבד לחיות
את הרגע; שהחיים הם שינוי ואי-אפשר לחזור אחורה, בגעגועים אל
משהו שלעולם לא יחזור. הוא ידע שהחיים הגרועים ביותר הם חיים
שלא נחוו ושהחרטה, על אי העשייה והחוויה, היא העונש הנורא
ביותר. הוא ידע הכל אבל ליבו סירב להשלים עם מוחו - הוא רצה
למצוא טעם לחיים. רוברטו חייך חיוך עצוב, "כן, ובגיל 30 אני
אטוס לירח", לגלג על עצמו.
הוא התרחק מהחלון, עבר דרך המטבח, לקח שתי בירות, והתיישב מול
הטלוויזיה. בטלוויזיה ניסה שחקן ידוע, להצחיק מראיין ידוע אחר
בחיקוי מפורסמים. הוא פלט לעצמו הערה צינית על הסיטואציה
העצובה והתנועע בחוסר נוחות על הכורסה המהוהה, מגרד את כף ידו.
גופו עיקצץ בכמיהה להתרגשות, להרפתקה, לכל דבר, מלבד השיעמום.
הוא פתח את הבירה ולגם ממנה, נותן לאלכוהול לעטוף את מוחו
במעטפת צמר גפן בתקווה קלושה לבלום את רצף המחשבות.
זה לא עזר.
הוא הצית סיגריה נוספת, בוהה בעשן המיתמר. קרני השמש האחרונות
של יום חמישי ליטפו את העיר הלבנה והמטופחת עד אימה, משרים
עליה אווירת סתרים שהלמה אותה. הוא מיצמץ בעיניו קלות, מנסה
לבהות בשמש השוקעת. דמעות עלו בעיניו והוא מרח אותם על לחיו
בתנועת ילד קטן. "זה רק השמש בעיניים, בסך-הכל השמש", נאנח.