יושב אלכסונית על כיסא המחשב הכתום, בוהה במסך פרק זמן ממושך,
ואחר חוזר ומקפיץ את כדור הטניס, מטיח אותו ברצפת הבלטה ואחר
תופס אותו בידו. "זה עוזר לחשוב", הוא משכנע את עצמו ומתלבט מה
לכתוב.
"זאת עבודה קשה", הוא שב ומזכיר כעידוד, "אני לא מתבטל".
צווארו זה מזמן כבר החל לכאוב מרוב עמידה בציר קבוע, ראשו
ומצחו מתקמטים מן הכאב, בטנו זועקת למזון, והוא ממשיך לבהות
כאטום.
"תתעורר, אידיוט", אמרתי.
"מה?!!", הוא קם לפתע, "מי זה?".
"זה אני, סליחה, כלומר 'אתה'".
"מה?!!", הוא שאל.
"ידעתי שלא תבין, ככה זה עם כולם".
"אז תסביר שוב, יש לי זמן", ביקש והפנה ראשו מסביב לראות מניין
צץ הקול, "אל תנסה לחפש אותי", אמרתי, "אני לא נראה".
"אם כך אינך קיים", הקשה.
"ריאליסט, ארור, לא כך יצרתי אותך, לא כך", פניתי אליו.
"מי אתה לעזאזל?", פניו החלו מאדימים.
"תירגע קודם כל, ראשית.", עשיתי אתנחתא קלה, "אתה לא קיים".
"מה לעזאזל.", קטעתי אותו כשם שהתחיל את המשפט, "כן, כן, כן,
לעזאזל , לעזאזל, לעזאזל", אמרתי, "ככה זה עם כולם, הנוסח
קבוע, לפחות תגוון, אני לא מאמין שאתה טבועים מדמותי, מאופיי,
ממש כישלון".
"אני מתחיל להבין", הוא אמר, ותפס בחוזקה בכדור הטניס שאיים
להישמט מידיו עקב חוסר ההבנה.
"יפה", השבתי, "מה הבנת?".
"הבנתי.", הוא אמר, "שאני חייב לתפוס שינה, לילה טוב".
"לא, לא , לא", התרסתי בו, "זה הגבול, אני לא מוכן לסבול את
הצרות אופקים שלכם, יש גבול לסבלנות שלי".
כשם שסיימתי את דבריי הוא כרע על המקלדת ועצם עיניו לעולם
החושך, "לילה טוב", אמרתי בצחוק רם, "מי ייתן ולעולם לא
תתעורר".
דמותו נעלמה כלא הייתה, התאיידה לאוויר העולם, אישיותו נשכחה
לעד ולעולם לא תיזכר, "זה העונש על שהתעסק עם יוצרו, אלוהיו".

מחזיק את חרבו בידיו, וזיעה נוטפת כמפל ממצחו. שערו לח וחום,
ושפו רוטט קלות כשם שצועד הוא לעבר פתח ההר, "עצור!!", פניתי
אליו, "יש לך בקשה אחרונה?". על פניו נסוכה ארשת הפתעה
ותימהון, והוא ניצל זאת על מנת לשאת רגליו ולברוח מפתח ההר,
"מפלצת" צעק בקול קם, "מכשפה ארורה", ואחר נס לעבר המישור, אך
אינו יכול לברוח מאדונו, "אין טעם לנוס", פניתי אליו בטון רך
ומבין, "סופך כסופם של רבים ממכריך שסיימו את תפקידם במשחק
לכבוד אדוניהם, הגיע הזמן להעניקו למישהו אחר, אשר תקוותי,
שימלאו על הצד הטוב ביותר".
"מה?!!", הוא שאל בתימהון והתבונן סביבו, "מי אתה?!!".
"אינך צריך שאחזור על כך שנית, יותר משזה נראה לך לא מובן, זה
הופך אותי לאידיוט, עכשיו תגיד יפה 'שלום'".
"'שלום'".
"סוף, סוף, אחד שלא עושה בעיות", שניות אחר כך נעלם הוא כלא
היה, משאיר אחריו גופה מצחינה ונרקבת.

השתעשעתי במחשבה שישנם עוד רבים, והתור אינו נגמר, הדבר תמיד
מסב לי עונג, נחמד לראות אותם מתענים בחוסר הבנה מה תפקידם ,
הם חושבים שהם אחראים בלעדיים לגורלם עצמם, אולם זה נכון, אך
לפעמים הם פשוט שחקנים גרועים.

"היי אתה", אמר הקול.
"היי מי?", שאלתי והתבוננתי סביבי.
"יש לך בקשה אחרונה?", אמר הקול.
גופי החל לרעוד, וידיו נקפצו ממסעד הכיסא, "אוי לא", הקשתי,
"אני באמת שחקן גרוע?".
"יש לך בקשות אחרונות", הוא התמיד בקול נוקשה, אפילו מתכתי.
"כן, כן, כן, לא, אין לי, אתה מרוצה?".
"מאוד" ענה.
"אם כך, ומוס !!"('נלך' בספרדית), פניתי אליו.
"ומוס".