חלף במחשבתי רק לעיתים רחוקות כמו ימי הולדת ויום הנישואין.
השתדלתי מאוד לא לחשוב עליו, לא תמיד הצלחתי. הקש נשבר יום אחד
מבלי שאוכל להצביע על הרגע  המדויק. אני חושבת שהיה קשור לאופן
שבו נפטר אבי מן העולם. אחר כך התעלמתי, לא הרמתי אפילו טלפון.
לא מתאילנד ולא מטורקיה אפילו לא  מנפאל, שם בילינו אני ונוגה
כחמישה ששה חודשים מטורפים. שתינו נהגנו כאילו אינו קיים יותר.
לאמיתו של דבר בשבילי באמת לא היה. אז למה היה צריך להיות זה
שיבשר לי את הבשורה?

הרבה דברים אינני מבינה. על רובם איני יכולה לסלוח, בעיקר לא
לעצמי. איך הייתי כזו עיוורת? איך לא ראיתי שום אות וסימן,
כיצד זה לא קלטתי מה מתרחש מתחת לאף שלי או אולי מאחורי גבי.
כמובן שאני כועסת על גבי. לא יכול היה להגיד משהו? כשהכל נגמר
שאלתי אותו, את האח האהוב ששתק ושותק עד היום וגם את החברים של
נוגה. אלה רק משכו באף ומשכו בכתף. חלקם הסמיקו, אחרים גמגמו.
"לא חשבתי שזה כל כך מסוכן," אמרה  אחת, "אפילו שידעתי, אני לא
משתפית," אמרה האחרת והשלישית הביטה לי ישר בעיניים, "את רוצה
לומר שלא ידעת שום כלום, אני לא קונה את זה."

תגידו אתם, אם הבת שלכם אומרת שהיא הולכת למסיבה על חוף הים,
אתם חושדים במשהו? רק אמרתי לה שתיקח שמיכה ואולי גם סוודר כי
יכול להיות קריר והיא צחקה והלכה. יפה ותמירה, בשיער אסוף
שקווצה אחת שלו תמיד מתחמקת ועיניים בוהקות.  כששבתי לראות
אותה אחרי הטלפון של האקס שלי, כבר לא הייתה. שערה  המדובלל,
כיסה את פניה התפוחות. נדף ממנה ריח קיא חמצמץ , שזור בריח  ים
ומוות, וגופה, מקור גאוותה, נפוח ודוחה, מכוסה כתמים שחורים.

עברו חודשים עד שהצלחתי לקשור את כל הקצוות ולהבין באמת מה
קרה. הלכה למסיבת חופים ובפעם הראשונה בחייה החליטה לחגוג על
באמת. מישהו מהחברים הטובים שלה הציע לה כדור של אקסטזי  על
מנת לתפוס ראש והיא כנראה בתמימותה לקחה. אחרי שהכדור לא השפיע
כמו שרצתה,  לקחה עוד שניים בבת אחת. פגשתי את המוכר.  בחור
צעיר שנראה   בן אדם רגיל כמוני וכמוך , לא מופרע ולא פושע.
אפילו לא התנצל. "רצתה, אז מכרתי לה. מה יש, הייתי צריך לכסות
את ההוצאות. כמה כבר עולה כדור, חמישים, באמת לא הרבה. למה לא
הסברתי לה שלא כדאי? הצחקת אותי, מה אני עובדת סוציאלית? שילמה
וקיבלה."  אחר כך עם שלושה כדורים המסתובבים במערכת שלה נעשה
לה כנראה חם  ונכנסה לים. כמה חברה הצליחו למשות אותה.  פגשתי
גם אותם, לא זכרו הרבה. כן, הם ראו בחורה מבולבלת טובעת
והוציאו אותה. למה לא קראו לעזרה? "נו, באמת אנחנו צריכים
צרות?" נוגה  כנראה התמוטטה לנגד עיניהם אבל הם הסתלקו
במהירות, משאירים אותה  לגסוס על שפת הים. בלי יכולת לבקש עזרה
ומבלי שלאיש  יהיה אכפת ממנה. כשמישהו התעורר סוף סוף והחליט
שצריך להזעיק אמבולנס  כבר לא היה מה להציל. דווקא רציתי לתרום
אברים אבל כבר לא היו שווים כלום, לא הלב, ולא הכבד ולא הטחול.
כלום. הצליחו לקחת רק קרניות ועור. ועכשיו אני בלי.

האקס שלי  מנסה  להיות נחמד, קופץ לפעמים ומעמיד פנים שרצוי
שיחייה את הקשר. למענו של גבי הוא אומר, אבל אני יודעת שגם
אצלו משהו נקרע. וגבי? גבי נראה כמו דג מת,  ממשיך בחייו
כמקודם, עכשיו הוא באוסטרליה, לומד לתואר שני. אינני יודעת אם
הוא מרגיש אשם על שלא סיפר לי על נוגה.   מי יכול שלא  להרגיש
אשם? כולנו אשמים. אני, על שנתתי לה ללכת לים ולא שאלתי שאלות,
על שלא ראיתי את כל הסימנים. האקס שלי  על שלא התעניין בחייה
של בתו, אבל טרח ליידע אותי על מותה. מי ביקש ממנו? וגם נוגה
כמובן. עליה אני הכי כועסת.

נוגה שלמה על הכדורים בחייה. אני לא בטוחה אם הבינה את המשמעות
של הכדורים שבלעה.  דבר אחד ברור כשמש היא - נוגה, הילדה היפה
והחכמה הזאת שהייתה  הכוכב של חיי,  שקיבלה 720 בפסיכומטרי
והתקבלה לכל הפקולטות למשפטים בארץ; נוגה  שהכל המתין למוצא
פיה, היא,  לא חשבה עלי.

במותה גנבה ממני גם את החיים שלי. אני עכשיו רק קליפה ריקה.
אני מתקיימת, אבל לא חיה, אני אוכלת, שותה, מעמידה פנים שאני
צוחקת,  אני אין לי יותר כלום. דבר אחד מנחם אותי. אני יודעת
שכאשר לא אוכל לשאת יותר את הריק,  אוכל להפסיק.  הרי בסופו של
דבר גם לי נותרה עדיין זכות הבחירה.  ואני אחליט  כשיגיע
הרגע.