בתודה למירי שחם על סצנת הפתיחה

חתול מלאך

סצנת פתיחה:
מדוע את כל כך עצובה, שאל האיש מתוך קליפת מכוניתו. בינתיים
הרמזור התחלף לירוק, הוא לא המתין לתשובה, מחץ את דוושת הגז עד
הסוף, והסתלק בחריקה.
דווקא רציתי לענות לו, שעצב היה הדבר הראשון שראיתי ולכן הלכתי
אחריו, כמו שהשתדלתי ללכת אחריך פעם, האם אני עדיין נוכחת,
צועדת הלוך ושוב בתוך מחשבותיך? אהבה טובה מתחילה בצחקוקים,
אהבה רעה מתחילה בכיפוף ידיים, העצב היה תמיד נדיב אליי, תמיד
נשאר אחרון גם כשכל השאר כבר עזבו מזמן.

יש לי נטיה להיות נאמנה לאלה שנדיבים אלי. כעת הנאמנות שלי היא
אל הנוסעים יחד איתי  במכונית, שאת אחד מהם הקורא או הקוראת
מכירים כי  זה הוא או היא בעצמם (מעכשיו אשתמש רק בלשון נקבה
אך הדברים כתובים עבור הקוראים  הזכרים באותה המידה),  והשני
הוא הכותבת, שמאחר ובנדיבותה בחרה בי, אני שלה.

כך שאנחנו למעשה ארבעה,  הכותבת, שאקרא לה רותי, הקוראת שאקרא
לה ירונה, העצב הנדיב שלי שאקרא לו צחי  ואני.

כבר אני מרחמת על רותי ששוברת כעת את הראש  איך לעשות לי
אקספוזיציה, להציג אותי אמיתית ומלאת נפח, מין הסתם, הרבה יותר
ממה שאני מרגישה בחיים.  היא מדפדפת לעצמה במוח, מחפשת מישהי  
שתתאר געגוע  במין מטאפורה יפה כזאת של הליכה הלוך ושוב בתוך
המחשבות, מישהי שהיא קצת משוררת. הופס, מצאה. אשה בת 53
שהתאלמנה לא מזמן, בעלת משקל עודף,  לא יפה בכלל, עם נשמה
מדהימה של משוררת. מילא שיהיה. זכותה בתור כותבת. אפילו
שבמציאות אני גבוהה, יפה ובת 35.  

רותי מבסוטה וממשיכה להמציא אותי. בעבר הייתי אחות רחמניה,
אחר כך לא עבדתי כי טיפלתי הרבה זמן באבנר בעלי, שהיה חולה
סרטן במשך כמה שנים, עד שמת לפני שנה.  יש לי עבודה חלקית
בעריכה של עלון לישוב הקטן שבו אני גרה.  הוצאתי את הבת שלי
שגרה בתל אביב לצומת כדי שתתפוס אוטובוס ובדרך חזרה ברמזור
הצטרפתם אלי.

רותי מאד לחוצה. היא מתגעגעת לשטוף כלים כדי שתוכל לחשוב יותר
טוב איך להמשיך את הסיפור שלי.  ירונה אדישה, אפילו מנמנמת.
צחי מסופק ומלא חשיבות, כי הרי בגללו כולכם הצטרפתם, אבל הוא
כאילו לא יודע את זה וממשיך  להכאיב לי  בסרעפת בדיוק במידה
הנכונה, כדי שחלילה וחס לא אשכח  שהוא קיים. אני מתה, מתה שהוא
כבר יסתלק. אני כל כך לא אוהבת את עצמי כשאני במלאנכוליה. האבל
על אבנר זה כבר תירוץ פאסה.  

אני  נוהגת וחושבת לא  לשכוח להעביר את הבגדים ממכונת הכביסה
למייבש.  

במרפסת, משמאל לדלת הכניסה, ליד המתקן לתליית כביסה, יושב
החתול השחור שאני קוראת לו החתול. בכלל לא נבהל מכל החבורה
שמתקרבת. לפני כמה שבועות הוא התחיל להסתובב לי ליד הבית, ועל
אף שהקפדתי לא להכניס אותו ולא לתת לו אוכל ואפילו עשיתי לו כל
פעם שראיתי אותו מין פרצוף מאיים, הוא נשאר, כאילו אומר על
תבלבלי אותי עם עובדות, אני החלטתי. אני עושה לו קססט קססט
מאיים. הוא  קם, מתמתח, הולך כמה צעדים הצידה ושוב מתישב.

לאושרה של רותי הכיור מלא  כלים  מלוכלכים. ירונה קורסת על
הספה, מעלעלת  במגזינים ומחפשת תמונות עירום  או סיפורים
ארוטיים ואז נרדמת. גם צחי נרדם כשאני מעבירה את הבגדים
למייבש, דבר שמאפשר לי להכין כוס קפה. אני מציעה גם לאחרים אבל
הם לא רוצים.  אני שותה, מכרסמת עוגיה ובוהה ברותי שוטפת כלים
כשמצחה חרוש קמטים. ההתאמצות שלה משעשעת אותי.

היא מנגבת  ידיים עם חיוך  נצחון,   "החתול! זה הסיפור. חתול
שחור, נו, מטאפורה!"

איך היא יודעת שאני מאמינה במלאכים? החתול? יוצאת להסתכל בו.
הוא לא  בחוץ. קוראת "קיצי קיצי קיצי", שמה קערית עם חלב
וחושבת ללכת לחפש אותו אבל נעשה חם נורא.

פתאום הוא חסר לי. חושבת, הנה, מישהו שמחפש את קרבתך, נאמן,
שמוכן  לחכות לך וככה את. מגיע לך. התייאש והלך!  צחי לעומת
זאת נלפת לי לסרעפת כמו ערפד מורעב.

מתפשטת ונכנסת למקלחת. אחרי כן, כהרגלי, מסתכלת על עצמי עירומה
במראה. תמיד בודקת את הבטן.  הבטן התמלאה  לאחרונה. לא מבינה,
הרי לא שיניתי את הרגלי האכילה. רותי לוחשת לי, יש לך בטן
מלאה, זה כל הסיפור. אני חופנת את גוש השומן המיותר ומרעידה
אותו.  כבר יודעת שלהרזות זה לא מה שיעשה אותי מאושרת אבל בכל
זאת רוצה.

יודעת מה יעשה אותי מאושרת, אבל זה לא מעשי בלי אבנר, ומלבד
החתול אף אחד כרגע לא מתעניין בי. ירונה את ערה? תודה לך על
ההצעה.  יש לי במגירה. אני משתמשת לפעמים  אבל זה לא אותו
הדבר.

נשכבת עירומה במיטה. יש  פריווילגיות  לאחר שהילדים והבעל יצאו
מהבית! מגע הסדין  קריר ומנחם. חושבת על אבנר. כמה שאני מנסה
לדמיין את האינות שלו אני לא יכולה. הוא כל כך קיים. הולך,
מדבר, צוחק, איך זה יכול להיות שאני לא קיימת אצלו?  אולי אני
בכל זאת צועדת עדיין הלוך ושוב במחשבות הערטילאיות שלו? אולי
הוא צופה בי עכשיו, מנסה לעזור לי  איכשהו, מלמעלה?

רותי  אומרת לי אני מבינה את ההרגשה שלך, פעם היה לי רומן עם
מישהו. הרבה זמן אחרי זה עוד התגעגעתי. זה התחיל בבריכה, הוא
אמר לי את שוחה יפה מאד,  המבט שלי משתיק אותה בבת אחת. אחר כך
היא מכחכחת ואומרת אם יותר לי בכל זאת להציע משהו, אז
מניסיוני, למדתי, שעצב זה כמו מורסה מלאת כעס. תפוצצי.

אני מנסה  לפוצץ אותה במכת אגרוף אבל האגרוף נוחת לי על המיטה
במקום הקר והריק שהיה של אבנר.  צדקה הרותי . זה עושה  טוב.
אני מכה עוד.  צורחת, בן זונה אגואיסט, ארור, אכזרי שונאת אותך
שומע? שונאת אותך?  מי אתה חושב את עצמך שככה אתה תופס לי את
כל המקום? לך כבר,  לך, לך, לך. אני פורעת לו את הסדין תוקעת
בו ציפורניים, שורטת, בועטת.

הבכי משחרר. עדיף פי אלף על  ההצעה המגונה של ירונה.

החתול יושב לי על הסרעפת ולא נותן לי לזוז השערות שלו מדגדגות
לי את הסנטר והאף ופתאום יש לי קוצר נשימה נורא, כמו שהייה
קורה לבת שלי כשהייתה ילדה. אני מנסה לצעוק ולסלק את החתול,
אבל הוא לפות אלי בציפורניים. בסוף אני פשוט מרפה.  הוא מביט
בי במבט צהוב ואדיש, כמו בוחן אם אפי שווה לנגיסה. אני מלטפת
אותו והוא מסתמרר. ואז נשכב על הצד ומגרגר.

מתעוררת.  חמש אחה"צ. בשבע אני צריכה להעביר את החומרים
למערכת. חשה קלות לא מוסברת בגופי, עד שאני מבינה שנעלם לי
הכאב מהחזה.
עדיין עירומה אני מעירה את החבורה  הישנה, ביניהם גם צחי,
ומודיעה זהו, נגמרה המסיבה!  שלום ולא להתראות!

פותחת את הדלת וצופה בהם עוזבים ואחר כך נותנת לחתול להיכנס
פנימה.