חלונות


יש סיפורים שהכניסה אליהם  היא  כרקדנית בטן שמגיחה לזירה, יש
שהכניסה אליהם היא כמו דרך מנהרה אפילה שמפתה במקסם של  אור.
יש שקוראים לשכל ויש המושכים את הרגש.

אל הסיפור הזה אכנס בזחילה. אספר מנקודת המבט של שממית,
מהפינות, הקירות, תחתית הארונות והמיטות. אספר בענווה, את
הדברים כהוויתם,  אם כי ללא פרשנות בכלל אי אפשר, שהרי ידוע ,
כל מראה שנקלט, כל זכרון , כל מילה, הרי הם  פרשנות.

רציתם סיפור על נשיות?

אשה לבושה בחלוק שיפון  בצבע חמרה שוכבת על צידה. פניה גלויים.
היא מושכת בהיתול בכף רגל יחפה של גבר שלא נראה.  יש המון
אהבה וחום במבט שלה אותו היא מפנה מהגבר הנעלם אל בנה שמשחק
לידה.
זו אורנה.
היא קמה להראות  שהיא יכולה  להדגים  איך טייס קופץ ממטוס. היא
רצה ומזנקת וגולשת על רצפת הפרקט ואחר כך מתכופפת לזינוק
ומתגלגלת ושוב מזנקת. החלוק שלה נפרם  אך היא לא מודעת, או לא
אכפת לה.  כשהיא מדגימה  זינוק מעמדה של ארבע איבריה
האינטימיים נחשפים. חלק מהאנשים מכסים עיניים ומסמיקים ואז
הולכים  אולי בכדי לא לחטוא עוד במציצנות המביכה הזו. אני
נשארת.  קיר החדר הוא ביתי. אורנה ידידתי.

בגיל חמש אורנה בבית היתומים.  היא אינה  יתומה. אלא שהוריה לא
יכולים לעמוד במעמסת הטיפול בה.  להבדיל מיתומים אמיתיים
לעולם אינה מתפללת שיגיעו מבוגרים לקחת אותה. היא יודעת שזו לא
תמיד מציאות נהדרת .
אורנה מכוונת את המציאות לרצונה.

הילדים, שמקבלים כל דבר כהוויתו,  קוראים לה אורן ויודעים
שהיא עם הבנים.
"אלוהים אם אתה קיים תהפוך אותי לבן. תמצא  תרופה או ניתוח"
היא מתפללת יום יום בשעת מנוחת הצהרים על רצפת האריחים הקרה
שמתחת למיטה. "ככה נוח לי" היא מסבירה למטפלת "קריר פה וגם אני
קצת לבד". אחר כך היא פונה  אל הקיר, רק אני רואה את הדמעות
הזולגות מעיניה. היא בוכה בחרישיות היא מנחמת את עצמה בנענוע
וראשה מכה על הקיר מכות קצובות, בום בום בום בום וכל בית
היתומים מהדהד ומזדעזע. היא לוקחת אותי בעדינות בידה ואומרת  
"ליטי, כל הזמן העיניים שלך פקוחות. את לא רוצה לעצום אותן
לפעמים? מסכנה אחת, את חייבת לראות הכל. את כל כך קטנה ושקופה,
רואים לך הכל, רואים לך את הלב. אני אף פעם לא מוכנה שיראו לי
כלום." ואחרי רגע מוסיפה  "אבל בדמיון אני דווקא  חושבת
שמורידים לי  את התחתונים ומלטפים לי את הטוסיק" תוך כדי
דיבור היא מתארגזמת ואז  נרגעת, מניחה את גב ידה צמוד לקיר
ונרדמת. היא, כמוני, אוהבת את מגע  הקיר.

בגיל 12 אורן מתקלחת תמיד לבד, בחושך, בזמנים שאף אחד לא רואה
ולובשת רק חולצות רחבות, מכנסים ארוכים וכובע קסקט. במרכז
מצחה יבלת, כעין קרן קטנה. כשמבקשים בן להתנדב  למשימה היא
תמיד ראשונה.   היא לוקחת אותי איתה  בקופסת קרטון קטנה.
"ליטי, את החברה הכי טובה שלי " היא אומרת ומנשקת לקצה חטמי
כשהיא משחררת אותי  בלילה על הקיר שאוכל לחפש  לעצמי  חרקים.

בגיל 13  בשעת לילה מאוחרת, היא נועלת את דלת המקלחת ולראשונה
מתפשטת עירומה באור ומביטה בעצמה במראה. היא אומרת  "ליטי
תראי, הגוף שלי הוא כמו זה של הדוגמניות מהמגזינים".  אחר כך
במיטתה אומרת תוך שהיא מכה ראשה בקיר, בום "הם באים, איתן וגדי
מכיתה יוד" בום  "הם מכריחים אותי" בום  "הם מפשיטים אותי"
בום  "הם נוגעים בי" בום  "הם נוגעים לי בשדיים" בום  "הם
נוגעים לי בישבן" בום  "הם מלטפים אותי" בום "אייי" והיא
מתארגזמת, נרגעת, מניחה את גב ידה צמוד לקיר  ונרדמת.

בגיל 15  עולה ריח חמוץ של זיעה מגופה ומארון הבגדים שלה אך
היא מסרבת בתוקף למיני תכשירים נשיים כגון דיאודורנט שמציעה
המטפלת.  מקפידה לחבוש כובע שיסתיר את עיניה ואת היבלת שעל
מצחה. היא מציירת בצבעי שמן וגואש או בעפרון, סדרות של ציורי
חלונות בכל הגדלים. כשהיא רואה קיר ללא חלון  היא צועקת  "צריך
חלון, צריך חלון" ועוצמת עיניים ורצה משם כשהיא משמיעה מין
יללה  גבוהה ומסתערת אל מתחת למיטה אל פינת הקיר. ככה היא
מועכת אותי  פעם והזנב שלי נתלש וממשיך לקפוץ  הרבה זמן על
הרצפה. היא בוכה. קוברת את הזנב בעציץ ושמה שלט "הזנב של
ליטי".  אני שוכחת  מזה מהר כי באותו זמן מישהו שר לי  ורוקד
איתי  קצה גוף לקצה גוף.  כשכל זה נגמר אורנה לוקחת אותי ביד
ואומרת "ליטוש, את אלופה, יש לך עכשיו 2 זנבות, ואת שמנה, יש
לך  ביצים בבטן" מאז היא קוראת לי ליטי האלופה.

בגיל 16   היא מתפשטת בלילה עירומה אל מול חלון פתוח.  אחר כך
יש לה כבר קהל קבוע.  לאחר מכן היא היא מסתכלת עלי ואומרת "את
תשתקי, את כל החיים שלך ערומה. ולא יזיק לך לפעמים לעצום קצת
את העיניים" " ומכבה את האור וראשה דופק בקיר בום, בום, בום.
אחר כך היא נרדמת כשגב כף ידה צמוד לקיר.
ביום היא בבגדיה הגדולים, בכובעה, בנעליה הכבדות בעיניה
המושפלות. בודדה. מציירת חלונות.


"למה"? שואלת הפסיכולוגית
"ככה"
לכן את מתפשטת בלילות מול חלון פתוח ?
"אני לא"
את יודעת שאם תוציאי חלק מהנשיות שלך כמו שאומרים דרך הדלת,
היא  לא תצטרך לצאת  בלילה דרך החלון.
"אני לא אישה. אין בי אישה"
"ספרי לי על אמא"
"היא משעממת וטיפשה"
"את אוהבת אותה?"
"לא"
"היא אוהבת אותך?"
"היא אומרת שכן , אבל היא לא. היא רק רוצה שאני אהיה כמו כולם.
שאלבש שמלות ושלא אפצע בברכיים"
"את נפצעת בברכיים?"
"כבר לא. פעם."
"אז מה עכשיו?"
"היא מרגיזה אותי כל כך שאני לא מדברת איתה ולא מרשה לה לדבר
איתי"
"איך היא מרגיזה?"
"כל דבר שהיא עושה.  הכל"
"ספרי לי על אבא"
"אבא חכם  ואוהב אותי ואני אותו"
"אבא יודע  שאת מתפשטת מול חלון פתוח בלילות?"
"אני לא, אני לא. אני לא!"
"מה דעתך שאולי יש בתוך אורן אורנה? אולי נדבר איתה רגע"
"אין. יש רק אורן "

בגיל 20 אורן עובדת בבוקר במוסך ובערב מופיעה במועדון חשפנות.
בלילה היא שוכבת עם גברים זרים. אוהבת שבאים אליה באלימות.
לוקחת גם כסף.  אחר כך היא מציירת. מהחלונות שבציוריה מגיחים
יצורים שהם חצי חיה חצי אדם, בנות ים, מינוטאורים, ערפדים
וחיות אחרות, שהיא ממציאה.  רק עם הזריחה, כשאני מסיימת את
סעודת הלילה היא נשכבת, ראשה דופק בקיר בום, בום, בום עד שהיא
מניחה  את גב כף ידה צמוד לקיר ונרדמת לכמה שעות.

בבוקר היא מסתכלת בזימה  בנשים שמגיעות למוסך , שאומרות זו
לזו, "אוי! רק עכשיו זיהיתי  שהנער השקט, זה שתמיד עם כובע
וסרבל מלא  כתמים, הוא  בעצם בחורה מתוקה!".

למוסך מגיע  פעם פעמיים בשבוע דורון,  בסרבל מוכתם בצבע, מספר
לאורן שהוא בן עשרים וחמש, סטודנט למדעי המחשב עובד  בינתיים
כצבעי ומת מת שתהיה לו בחורה. אומר  בקריצה "חבל שאתה לא
בחורה".  דורון  מבקש שרק היא  תתקן לו.

"היי אורן, אתה בא עם החברה לשתות בירה?"
"היי אורן , אתה בא לראות כדורגל בשבת?"
"איך זה שאתה עסוק כל כך הרבה ערבים? יש לך מחזר?"
"היי אורן, בא לראות אצלי בבית משחק הערב?"
"היי אורן אפשר להגיד לך משהו אישי?"
"את משגעת אותי. אני מת מת לראות אותך "
"תתפשטי"
"אז אני אעמוד בחוץ מעבר לתריס ואת תתפשטי בפנים"

"איזו מין אישה את? מותר לגעת בך, ככה בלחי? מותר לנשק?"
"האם אי פעם חייכת?"
"למה יש לך צלקות כאלה על הישבן?"
"סתם? את מוזרה. אבל נהדרת"

אורן יורדת מבמת החשפנות במועדון. היא מעכסת  לאיטה אל מאחורי
הקלעים. מספר גברים מהקהל קמים והולכים אחריה.
"מי שרוצה לבוא איתי למיטה שיראה לי " היא אומרת בפנים
חתומים.
שניים נשארים. מוציאים את איברם. היא מעיפה מבט מאחד לשני,
צוחקת בקור ואומרת "קשה להחליט אולי אקח את שניכם?". הם
מסתכלים זה בזה בהיסוס ומנידים בראשם.

בדרכם החוצה הם נתקלים בדורון, חיוור ואילם, עיניו קרועות
לרווחה.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת באיבה.
"בעלך?" שואל אחד הגברים.
"ממה. ממה זה צריך להיות? זו את? אורן?"
"לעולם אבל לעולם אל תעקוב אחרי אתה שומע? ואני לא רוצה לראות
אותך יותר"
בלילה היא מזדיינת עם שני הגברים, בכעס עצום, עוד ועוד, עד שהם
מותשים. אחר כך מציירת  עד הבוקר. מפלצות מגיחות בהמוניהן
מחלונות. צועקת עלי "תשתקי, תשתקי, זקנה אחת,  לכי, תטילי קצת
ביצים או משהו, תפסיקי כל הזמן להסתכל עלי". אני באמת זקנה מאד
וכבר מזמן לא מצמידה קצה גוף לקצה גוף וגם לא מטילה. היא  לא
ישנה בכלל.

במוסך למחרת הוא מגיע. ניכר שגם הוא לא ישן כל הלילה.
"קחי הפסקה ובואי איתי לכוס קפה"
"לא רוצה"
"נו. קחי הפסקה. אני לא עוזב עד שאת לא באה איתי"
"אז אל תעזוב"

ככה שבוע ימים. עומד חיוור בצד.

בעל המוסך אומר  "אורן, דחילק, קצת רחמנות".

"טוב. רק לעשר דקות".

"אני אוהב אותך, את מבינה? אני לא מבין אותך, אבל  אל תפחדי
ממני"
"אני לא מפחדת ממך או מאף אחד"
"שקר. את מפחדת מכולם והכי מעצמך"
"אתה מעצבן אותי בפסיכולוגיה המתנשאת שלך"
"אני אוהב אותך, את מבינה? אני לא יודע למה את עושה מה שאת
עושה אבל  אני חושב שגם את לא יודעת"
"זה בהחלט לא עניינך"
"יאללה אתה. אתה בא הערב לראות משחק?"
"רק לראות משחק"
"בטח בטח. ונשיקה קטנה רק לתזכורת שרק לראות משחק?"
"יאללה עוף"

כעת  היא לבושה חלוק שיפון בצבע חמרה. שיערה ארוך. מצחה חשוף
וחלק.  יש לה ילד בן שלוש.  היא מצולמת 24 שעות ביממה ונצפית
באתר שנקרא www.orenroom.com .  כשמסתכלים טוב אפשר לראות אותי
על הקיר מתחממת ליד המנורה. דורון  לא מתלהב ממני אבל היא
אומרת לו "ליטי האלופה היא החברה הכי טובה שלי. לא נפרד עד
המוות, נכון ליטי?"  והיא נושקת לי לקצה אפי. אני זקנה מאד.
בקרוב אמות.   אפשר גם לשלם ולקבל כתובת  ולראות אותה בחדר.
היא מחפשת שעשועים, ולכן היא מראה איך טייס קופץ ממטוס, ובזמן
שהיא עושה את זה נגלה כל גופה להנאתם  של הצופים באתר ולמבוכתם
של המצויים בחדר.
יש לה כבר חוזה עסיסי לכיכוב בסרט פורנו. "אני עשירה" היא
מחייכת אלי ושולחת לי נשיקה.
היא אוהבת להגיד "אני אישה, אני אישה"  כאילו שהמושג  חדש לה,
לא התרגלה אליו ממש.
לדורון יש פינה מעבר לפרגוד. כשהיא נכנסת אליו הקהל מחכה בקוצר
רוח.  רק אני רואה  איך הם מצמידים זנב לזנב ואת השפע שהיא
מעתירה עליו והוא אומר "אני אוהב אותך. איך פעם לא חייכת
בכלל?"  היא נרדמת כעת כשגב כף ידה צמוד לירכו.

בזמנים המועטים שהיא יוצאת החוצה לעולם, היא לובשת  סרבל
ונעליים כבדות ומשפילה מבט  אטום.

היא כבר לא מציירת.
היא כבר לא דופקת  ראש  בקיר.  


(אינך נולדת אשה אלא נעשית אשה. - סימון דה-בובואר)