מה לא רואים?

"ערן, הבחור  שנפגוש היום, מטבע כל כך טוב שהוא יכול לעשות את
זה עם אצבעות הרגליים, בעיניים עצומות תוך שהוא מספר בדיחות"
אומרת  סבתא, כשהיא מאמצת את עיניה להסתכל בתוך החושך  של שעה
שלוש וחצי בבוקר. המכונית נוהמת, מתאמצת בעליה.
"גם לו יש להיפך?"
סבתא מחייכת ומלטפת לי את הלחי.
"בודאי"
"מה הלהיפך שלו?"
"את תגלי לבד. או שלא"
אחרי שסיפרתי לסבתא על המורה ללשון שמתעלם ממני ומתנהג כאילו
שהוא שונא אותי, היא אמרה לי שכל תכונה טומנת בתוכה גם את
הלהיפך שלה. היא אמרה גם  שכל מה שרואים וגורם לחשוב או להרגיש
מצביע  על תכונה שקיימת בי. זה מאד בלבל ואפילו הכעיס אותי. לא
יכול להיות שיש בתוכי מין מורה ללשון רזה ואכזר. זה מפחיד
אותי. מי אני? מה הלהיפך שלי?

"סעי גרוטאה סעי, אין לנו את כל היום", ממריצה סבתא את המכונית
שמתאמצת מאד בעליה.
"סבתא ספרי לי עוד על הערן הזה שאת מאוהבת בו".
"מאוהבת? נכון קצת הא, הא.  נראה לי שגם את קצת התאהבת בו עוד
לפני שפגשת אותו.  את צריכה לראות איך הציפורים בידיים שלו.
כשהוא פותח את היד לשחרר אותן  הן מתישבות לו על הכתף או על
הראש. לא ראיתי דבר כזה. יש לו רגש".

בניינים מחליפים את היער בצד הכביש.  מגיעים לרמזור אדום. סבתא
אומרת, "שלום ירושלים ולהתראות. בשעה כזאת אפילו הדוסים לא
מפריעים".
לחיילים במחסום היא מעבירה דרך החלון  שקית עם עוגיות שהיא
הכינה ואומרת, "שיהיה לכם מתוק ובריא, שומרים שלי".
את הירידה אחרי זה  היא נוסעת מהר מידי לדעתי כשהיא מעיפה
מבטים מודאגים בהתבהרות  שממול, באופק, אם כי בשמיים עדיין
זוהרים כוכבים.

דמות גבוהה ורחבה מגיחה  ליד השער של עין פשחה.
"תירצה תירצה איזה דייקנית את" נשמע קול עליז עם שמץ מבטא  לא
ברור ואז מציצות פנימה פנים עליזות, "ומי הגברת הצעירה ?"
"תכיר, זו נועה, הנכדה שלי , מטבעת מהוללת לעתיד וכעת
לולינית".
"לולינית? באמת? כמו בקרקס?"
"לא ממש. אני לומדת התעמלות קרקע עם לולינות אש"
"מדליק. מתי תעשי לנו הופעה?"
"היי טה טה טה תיכף היא עושה לך הופעה פה וכל השמורה עולה באש.
קדימה. אין זמן."
אנחנו פורקים את הציוד קרוב למים השקטים שבקושי משמיעים
איוושה.

ערן לוקח חלק מהציוד ונבלע בחורשה ואני עובדת עם סבתא. יודעת
בדיוק מה לעשות. מהמקום שהיא קושרת חבל אני לוקחת שני צינורות
אלומיניום דקים זכר ונקבה וחבל ומודדת 12 מטר בצעדים ושם
קושרת חבל נמוך לעץ בצד בזוית של 45 מעלות, בקשר רגיל ובקשר
לולאה שיהיה אחר כך קל לפרום  ואז  חוזרת מהר לסבתא ומחזיקה
את העמוד שהיא הרכיבה בזמן שהיא מותחת ופורשת את רשת הערפל
השחורה והדקה  עד שהיא מגיעה לעמודים שהשארתי על הארץ ובונה
אותם  וקושרת את החבל ומייצבת. כשמסיימת מסתכלת בשעון הזוהר
שלה ואומרת, "חמש דקות. לא רע נוע'לה" ונותנת לי להחזיק עוד
שני עמודים וכבר אני רצה אחריה על שביל כמעט לא נראה, מוצלפת
על ידי מכות קטנות לחות ומלוחות מהעצים שנוצצים במיליוני טיפות
באור החיוור.
בנינו חמש רשתות. השיא שלנו היה ארבע וחצי דקות. יחד עם אלה
שערן בנה יש  עשר רשתות.
אנחנו מוציאות מהבגאז'  שולחן מתקפל קטן ושני כסאות מתקפלים.
היא מניחה את ארגז  הציוד ושקיות הבד המכובסות על השולחן יחד
עם תרמוס גדול וקופסת עוגיות.   באנחה וחיוך מוזגת תה מהתרמוס
לשלוש כוסות ומתיישבת כשהיא מוחה את הזיעה ממצחה בכפיה הלבנה
שעל צווארה.  ערן מחווה לי שאשב על הכסא  בתנועה אבירית
ומתיישב על אבן. אני מרגישה כמו גברת ומקפידה לשתות את התה
בלגימות קטנות ועדינות. אנחנו מסתכלים בשתיקה על השמש שעולה
וזורחת מעבר לים.

"אתה באמת יודע לטבע עם אצבעות הרגליים ולספר בדיחות באותו
הזמן?"
"זה מה שאמרו לך? אני יכול לנסות" צוחק ומוסיף "אבל רק אם את
תעשי לי הופעה גם"
אני מוציאה את החבלים מהבגאז', מסובבת ועושה גלגילון וקשת תוך
כדי סיבוב כשהידיים מסתובבות בכיוונים מנוגדים. "זה בלי אש אבל
בערך ככה"
הם מוחאים כפיים.
"זה יפה מאד. באמת את מוכשרת. בת כמה את? " הוא מחייך אלי,
"שתים עשרה. ואתה?"
"אני בן עשרים ושלוש. אני חושב שאני קצת גדול בשבילך. חבל" הוא
צוחק ואני רוצה  שיחזיק אותי ביד כמו ציפור. אני רצה מאחוריו
ומתישבת לו על הכתפיים והוא צועק "ואו רגע "
ואני אומרת "אני כמו ציפור שעומדת לך על הכתף". סבתא צועקת
"נועה תפסיקי עם זה מיד, מה קרה לך?" אני יורדת מהכתפיים שלו.
ערן צוחק , "הייתי אומר שאת קצת יותר גדולה מרוב הציפורים אבל
אם תהיי טובה ולא תעצבני את סבתא אולי אלמד אותך לעוף".

סבתא  יושבת ליד השולחן עונדת משקפים ועם פלייר מיוחד שמה
טבעות אלומיניום קטנות ומבריקות על הרגלים של הציפורים. היא
עובדת ברכוז ובשקט. שונאת שמדברים איתה ומפריעים לה כי זו
עבודה מאד עדינה ובקלות יכול להגרם נזק לציפור אם לא נזהרים.
אחרי שהיא שוקלת את הציפור אני משחררת אותה משקית השקילה על כף
היד שלי, מרגישה לה את הלב, לוחשת לה ומשחררת.

אחר כך אני הולכת עם ערן לשחרר את הציפורים מהרשת. סבתא צועקת
אחרי "נועה בלי שטויות". אני מסתכלת  על הציפורים הלכודות
ברשת. אני מבינה מה זה הלהיפך של לעוף. אחר כך אני רואה איך
האצבעות הארוכות של ערן משחררות אותן. קודם הוא מלטף את
האצבעות שלהן עד שהן מתרפות, הוא מוריד בעדינות את הרשת שתפוסה
על הרגליים הדקות כמו גבעולי קש, אחר כך משחרר את הזנב ואת
הכנפיים ובסוף את הראש,  מפשיט מהציפור  את הרשת כמו חולצה
ומחזיק רגע את הציפור ביד והיא מסתכלת בו ומצודדת את הראש כמו
בביישנות  והוא מראה לי ומכניס אותה לשקית הבד ונותן לי
להחזיק. אני שואלת,  "יש לך ציפור לכודה בלב?" והוא שואל "איך
גילית?" אני אומרת "גיליתי" ואני מבינה  את הלהיפך שלו.

אני מרגישה את הציפור בתוך השקית, הלב  הקטן פועם ואומר, "ערן
ערן תחזיק אותי עוד". פתאום מאד מתחשק לי לתת לה את מה שהיא
מבקשת.  אני פותחת את השקית אבל הציפור הטיפשה בורחת. אני
חוזרת לערן ואומרת "הציפור ברחה "
"אבל איך זה יכול להיות? קשרתי את השקית חזק". אני עושה ככה עם
הכתף ולא מסתכלת לו בעיניים. הוא אומר "קורה. זו לא הפעם
הראשונה. מי כמוני יודע".

הוא ממשיך לשחרר את הכנפיים של ציפור אחרת ולהפשיט לה את הרשת
בעדינות מהראש ואז להחזיק אותה רגע שהיא תצודד מבט ביישני. הוא
בוחן אותי בעיון  לפני שנותן לי להחזיק. ואני מרגישה את הלב של
הציפור. ומתאפקת הפעם ומסתכלת איך הוא משחרר עוד ציפור שבהתחלה
שוכבת לה ברשת כמו חצי מתה עם רגליים למעלה והוא נוגע בה
בעדינות ומפשיט ממנה את הרשת שהיא מסובכת בה עד שהוא מחזיק
אותה גבוה מול עיניו והיא מתביישת ואני מרגישה את הלב של
הציפור שאני מחזיקה קרוב אלי. הוא אומר לי, "תחזיקי את השקית
משוחררת. אל תחבקי אותה כל כך .  הציפור תיחנק". אני מחזיקה
כעת שתי ציפורים בחוט הקשירה, משוחררות, שלא יחנקו אבל ממשיכה
להרגיש את הלב שלהן  אומר, "תחזיק אותי עוד תחזיק אותי עוד"
ואני  רצה וכאילו נופלת  מסתבכת ברשת והציפורים נמעכות תחתי
ואני מרגישה את הלב שלהן לפני שכל הרשת מתמוטטת וערן צועק
"נועה תזהרי".
הוא מוריד את הרשת ממני, מלטף לי את היד ומשחרר לי את האצבעות
שנתפסו  ואני קצת בוכה והוא  מקים אותי אבל לא מרים אותי
באוויר למעלה ומסתכל בי כמו שבציפורים,  רק לוקח  מהר את שתי
השקיות ובודק ומוציא מהן ציפורים מתות  ואומר לי, "תלכי לעזור
לסבתא אני חושב שאת מסתבכת פה יותר מידי."

אני לא הולכת לעזור לסבתא. אני הולכת לי סתם ביער ויושבת מתחת
לעץ ואומרת לעצמי, "מה יש שלא רואים?"  ורואה שהעצים נוצצים
מהטיפות ויש בהם הרבה ציפורים  קטנות ואפורות שקופצות בין
הענפים. אומרת להן,  "תזהרו.  יש רשתות של אנשים רעים שרוצים
לתפוס אתכן". לרגע כל הציפורים משתתקות וקופאות במקומן ואני
יודעת שהן שמעו אותי ואז הן ממשיכות לקפוץ ולצייץ ולחפש חרקים
או משהו.

אחרי הרבה זמן אני חוזרת לסבתא. מוזר. היא בכלל לא דאגה לי.
היא וערן יושבים ביחד ומטבעים. הוא מספר לה משהו והיא  צוחקת.
הוא משחרר ציפור ואני בודקת טוב אבל הציפור פשוט עפה וכמה שאני
מסתכלת על ערן אני לא רואה שום דבר מיוחד אבל אני כן רואה
שסבתא שלי לא מפסיקה לצחוק ומידי פעם היא טופחת לו על הירך
והיא אומרת לו "אין כמוך, חבל שאני לא בארבעים שנה יותר
צעירה". זה מרגיז אותי לראות את סבתא מהלהיפך.
אני אומרת לה, "סבתא את לא נזהרת, את תעשי נזק לציפורים".
והיא אומרת לי, "לא. כשערן לידי הדברים קורים אחרת. הציפורים
משתפות פעולה"
ואני אומרת, "הוא בכלל לא יודע לטבע ציפורים עם אצבעות
הרגליים. סתם אמרת את זה".
והיא משתנקת מצחוק, "אבל הוא יצליח יום אחד".
אני אומרת לעצמי מה לא רואים ? ואז אומרת, "סבתא את יודעת מה
ערן עשה? הוא תפס ציפור מהאוויר, ככה ישר ביד".
סבתא צוחקת, "על ערן אני מאמינה  הכל". הוא מסתכל בי במבט
ליצני  ועושה לי נו נו נו באצבע ואומר, "אמרתי לך לא לגלות לאף
אחד".
"אבל הבטחת שתלמד אותי לעוף".
הוא קם.  "טוב. היום שיעור ראשון  וההמשך בעוד חמש שנים". הוא
מרים אותי במתניים ורץ איתי לים, צועק "תנפנפי בידיים את הולכת
לעוווף" וזורק אותי למים.

אני שטה  על הגב בים,  חשה במתני את המקום המשוחרר שבו הייתה
האחיזה החזקה שלו. אני שואלת את עצמי מה לא רואים? ורואה מעלי
ציפורים עפות במעגל וביניהן גם סבתא.
כשאני יוצאת אני אומרת לערן, אתה יודע שסבתא שלי היא בעצם
ציפור? ראיתי אותה עפה"
הוא מחייך ומלטף לסבתא את היד  ואומר לי, "גם את תלמדי לעוף
מתישהו" וסבתא אומרת בלי להביט בי , "נכון. אף פעם לא מאוחר
מידי".

אני רצה לעץ שלי, נשכבת מתחתיו ומצמצמת עיניים כך שאני רואה רק
אור צל מתנועע  וצבעי קשת ושואלת מה לא רואים? ואני רואה על
העץ ציפור עם טבעת  ויודעת שהיא הייתה לכודה ברשת ואז בידיים
של ערן ואז בידיים של סבתא ועכשיו היא משוחררת והיא עפה ואני
נזכרת במה שסבתא אמרה על מה שרואים ואני שמחה.