אלוהים: שומעת, ראיינו בעיתון את ברבור המדהימה.
תות: אז מה? הייתי בתצוגה של רנואר בבית שלה, אז?
אלוהים: סתם הלכת? היה צריך לזה הזמנה או משהו?
תות: כן. קיבלתי הזמנה ממישהו.
אלוהים: טוב. זה זוגי?
תות: היינו שלוש, היה נחמד.
אלוהים: אוי, איזה מפגר. הייתי מבקש הזמנה ממישהו או משהו,
בטוח היה לו והוא לא הלך.
תות: מה יש לך מברבור, אלוהים?
אלוהים: כלום, אני לגמרי אוהב את איך שהיא נראית. יותר ממירי
בוהדנה וכאלה. יש לה בית מהמם, והיא בעצמה מהממת.
תות: אבל לא קצת השתגענו? אוקיי, היא יפה. בגלל זה היא
דוגמנית. לא חסרות דוגמניות שהן יפות.
אלוהים: אתה אני הכי אוהב מהדוגמניות בארץ. אני אוהב את היופי
של הנמשים, השיער הגולש החום, והעיניים הכחולות. את הסוג הזה
ספציפי. למרות שכל החברות והבנות שהייתי איתן היו בלונדיניות.
תות: שירז טל, אגם רוטנברג, להמשיך? יש מלאן דוגמניות יפות.
אתה מתייחס אליה כאילו היא אלה. זה קצת אינפנטילי.
אלוהים: אני אוהב אותה יותר משירז, בקיצור על טעם וריח אין מה
להתווכח. זה טעם אישי. ככה היא נבראה.
תות: אחלה, אבל אתה אוהב אותה כי היא יפה, נכון? אתה לא קצת
משתגע בכמות ההערכה שלך לזה שהיא יפה?
אלוהים: לא. תירגעי, זה לא שאני חושב עליה עשרים וארבע שעות או
מדבר עליה וכאלה. ממש לא, אני לא מהבני חמש-עשרה המגזימים. אבל
בואי נגיד שאם אני רוצה לצאת עם מישהי שממש אני רוצה לצאת
איתה, ואז בערב יום שישי אני רואה את ברבור ב'ערב אדיר', זה
פתאום מוריד לי את כל החשק. ברור שלא חשבת לשאול אותי אם אני
רוצה להצטרף לתצוגה.
תות: למה שאני ארצה שתבוא איתי לתצוגה?
אלוהים: למה לא?
תות: כי זה אתה, אני לא קשורה אליך ולא מתה עליך יותר מדיי,
אלוהים.
אלוהים: כשתהיה לי תוכנית בידור בטלוויזיה משלי, אני אעשה עליה
פול אייטמים. בבית שלה, בחיים שלה, בבית-ספר שלה.
תות: תהיה לך תוכנית אישית בטלוויזיה, אלוהים?
אלוהים: כן.
תות: איזו תוכנית, טוק שואו?
אלוהים: תגידי לי, אני נראה לך כמו כלב-שעשועים? סתמי ולכי
תציקי למישהו אחר.
תות: וואו, אתה תקיף, בוס!