פתחתי את הדלת והסרתי את נעלי בכניסה, יודעת שהוא יסדר אותן
במקום מייד כשיקום.
הדירה הייתה מחוממת מדי, ובזווית העין ראיתי אותו, בגבו אליי,
ישן את שנת אחר הצהרים. ישבתי והסתכלתי על הטיפות מחליקות על
השמשה הרטובה, והעולם סביבי הלך והיטשטש בדמעות גדולות. אור
חיוור של ערב, נוגה משהו, השתלט לאט על החדר.
הדלקתי את המחשב, מציצה בשורות המחזה הלא-גמור שלי, שכנראה
יישאר כך גם היום. שקעתי לתוך הסצינה, מנסה לפתור את הבעיות של
מיכל וטל, וכמו תמיד, רק מעמיקה את אי-ההבנה ביניהם. שמעתי
אותו קם, סוגר את דלת חדר האמבטיה ושוטף את פניו. הוא בוודאי
שכח להתגלח הבוקר, ולכן אינו מרוצה מדמותו במראה. הוא יצא משם,
נכנס לחדר והדליק את האור. "למה את יושבת בחושך? זה לא בריא
לעיניים".
"היי, מה שלומך?" קולי היה שקט מאוד. כמעט שלא שמעתי את עצמי.
"ירד גשם והכביסה נרטבה. עכשיו אצטרך לכבס את הכל מחדש", הוא
כנראה לא שמע אותי. שתקתי. הוא הסתכל בי במבט ארוך, מגלה את
כתמי הרטיבות על חולצתי, ובוודאי גם את השלולית בכניסה, ליד
הנעליים.
"את רוצה לאכול משהו? לשתות? נראה שקר לך".
"ירד גשם, הייתי בלי המעיל".
"אני יודע. למה לא לקחת אותו? אמרתי לך שיכול לרדת גשם". קולו
היה רך. הוא לא ניסה לנזוף בי. הפעם.
"לא שמתי לב, ויצאתי מהר הבוקר. אפילו קפה לא שתיתי". חייכתי
אליו.
חיוך מתוק התיישב בעיניו. "רוצה קפה, מותק?".
"זה יתקבל בברכה". לחשתי, משום מה.
"לא שמעתי", הוא התקרב, חיוכו הופך חתולי, "את מוכנה ללחוש את
זה שוב?".
ניסיתי להתחמק. "אני אשמח לקפה". קולי היה צלול וברור
לחלוטין.
"אחר כך", הוא לחש לתוך אוזני.
"די, אני עייפה, נו, לא מתאים לי עכשיו", ניסיתי להדוף אותו
בעדינות מעלי.
"תמיד את חוזרת עייפה", קולו הפך לוחשני, מפתה, "אני רוצה
אותך".
היו ימים שהייתי משתגעת מהלחישות האלה. הקור והעייפות גרמו לי
לא לרצות לקום מהכיסא. "די. אני ממש לא רוצה", אמרתי, טון
הדיבור שלי צורם וחד.
"הגזמת". הוא נעמד כשידיו שלובות על חזהו. "אפשר לחשוב, בסך
הכל רציתי לעשות אתך אהבה. לא רציתי לגרום לך לעשות שום דבר
שאת לא רוצה". הוא סובב אלי את הגב, כהרגלו בזמן מריבה, קר
וחותך. הקור הזה שלו שיגע אותי.
"איזה אהבה?", התפרצתי, "אני לא מצליחה לגמור את המחזה שלי, לא
ישנה מספיק, רטובה לגמרי ועצובה. ואתה ממש לא רגיש אליי, ורק
מנסה להשכיב אותי", אמרתי, מקצינה מאוד את המצב הנוכחי. עכשיו
זה יתפוצץ.
שום דבר ואף אחד לא זז למשך שניה. הוא הסתובב אליי לאט.
"אני הולך". פניו קפואות.
"לאן?", היה צליל חשש בשאלה הזו, שלא התכוונתי שיצא.
"זה משנה?" הוא משך בכתפיו, "אנחנו רבים את המריבה הזו בפעם
השמינית השבוע. אני לא מבין למה את עצובה כל הזמן, ומה אני
אמור לעשות. אני עייף מכל זה". קולו היה שקט.
שתקתי. לא ידעתי מה לומר. רציתי לצעוק, להתנצל, לומר לו שלא
ילך.
הוא התחיל לארוז תיק. בהיתי בשומר המסך עם דגי האקווריום, זזים
על המסך בשתיקה. הוא הולך.
לבוש לגמרי ותיק גדול בידיו, הוא נעמד בכניסה. "אני אחזור לקחת
את יתר הדברים יותר מאוחר. אני אשאיר לך הודעה במזכירה לגבי
מתי, תזכרי לשמוע אותה".    
נשארתי שותקת, קפואה בכיסא.
"אני...", הוא היסס, "אני אוהב אותך. תשמרי על עצמך". הוא
הסתובב לפתוח את דלת הכניסה. זינקתי אליו.
נישקתי אותו, נשיקה מהוססת, רכה. שפתיים שלא ידעו אם להיפתח או
להיסגר, ונצמדו רק לרגע. הוא חייך, "להתראות, ילדה", והלך.
לאחר שזעזוע טריקת הדלת נדם, בזווית העין, ראיתי את נעלי
שעדיין עמדו בכניסה לא מסודרות. ישבתי ובכיתי עם הגשם עד
שנרדמתי, מצונפת ושקטה בכורסא הירוקה.