שבועיים של סבל בחיק אשמדאי
שמישהו יגאל אותי מייסוריי
אשאיר אחרי צוואה מקורית:
"בתי אל תלכי להיות קופאית!".
ילדתי, אם תסבי אל זו הקופה,
כל ימייך יהיו ביזיון וחרפה
בלילות יטרידוך רוחות מן העבר:
קופאיות ראשיות שורצות במעבר.

"יש הפסקה?" -"אין הפסקה."
האדון שבתור הלך רק לדקה,
הוא רצה את הקולה שלו קצת קרה,
לעולם לא ימצא את דרכו חזרה.
והתור מתארך, הוא חיה על זויגית,
מתרבה על פי קצב של סדרה חשבונית
הו, לו יחרט נוכחות על קברי:
"בתי, קופאית לעולם אל תהיי!"

כאן לומדים תוך שבועיים לכל היותר
בארבע שפות את יומך לארר
ולשאול במבטא הרוסי הנכון:
"אדוני, יש כרטיס חבר מועדון?".
לזכור קוד של חסה, מבצע וגם שי
ושמונה ספרות מהערך של פיי
באיזו עונה כדאי לקנות ארמדילו
וכמה עולה פתח תקווה לקילו.

כשמשמרת הבוקר לאינסוף  תתמשך,
ומדף הסיגריות יקרוס על ראשך,
כשתתהי להיכן נעלמו עלומייך,
אז תסכיתי גם את לעצות של קודמייך:
לכי, בתי, אל מנזר בקאהיר,
או את גופך תמכרי למרבה במחיר,
תחיי על דיאטה של שום וצנונית:
אך אל נא תעזי להיות קופאית!

על שערי הקו אופ שלט קרטון:
"כאן עובדות במשכורת רעב ויגון
יצורות אומללות, ממוספרות בתגים.
הגורל הוא אכזר. (וגם אין משלוחים)"