לשרון, ששאל

"לאחר שדבורה פועלת עוקצת אדם היא מתה, משום שאיננה יכולה
להשתחרר מקורבנה בלי שתקרע חלק מאיברי בטנה הפנימיים."
                (אנציקלופדיית "אביב", כרך 5 עמ' 900)


כל מה שהרגשתי זה דקירה קטנה בעורף, באמת לא משהו רציני. שלחתי
את ידי ונתקלתי בגוש קטן ושעיר, שנח חסר משקל על כף ידי. היא
כבר היתה מתה, כמובן. הסתכלתי עליה ומשום מה לא יכלתי לזוז.
בערך עשרה צעדים לפני, אתה נעמד ומציץ אחורה לראות למה נעצרתי
פתאום. כשאני לא זזה, אתה חוזר, ואני מראה לך בשתיקה את כף
ידי, ואחר כך מזיזה את השיער מהעורף.
"אויש. זה יתנפח. את רוצה שנחזור?"
"לא זה בסדר. אני לא מרגישה כלום".
אתה רוכן קרוב יותר, להוציא את העוקץ. הידיים שלך חמות, אתה
נושם לי על העורף. אני עדיין לא מרגישה כלום.
אתה מביט שוב בידי, ומסכם: "לפחות היא מתה מאושרת".
אני מחזירה את השער למקומו, למרות שהערת שיותר טוב שאני אאסוף
אותו, כי היא בטח הסתבכה לי בשיער. יש כל כך הרבה פרחים מסביב,
והטיפשה הזאת היתה חייבת לעוף דווקא אל תוך השיער שלי. פעם
קראתי באיזה מקום שלדבורים יש חמש עיניים. זה עושה את שלי לפי
שתיים וחצי יותר עיוורת מבן אדם רגיל.
"את בטוחה שאת בסדר?"
"זה יעבור. חבל שנהרוס את הטיול".
ובאמת חבל, כל מיני דברים שאתה יודע לזהות את השמות שלהם
פורחים מסביב, והריח נהדר. עוד שבועיים לא ישאר מזה כלום חוץ
מקוצים חרוכים. הקיץ מגיע, דברים מתייבשים בקיץ.
"אם זה מעודד אותך, שום דבר כבר לא יכול להרוס לה את הטיול"
אתה מחייך. אני מחייכת גם.
"למות בשביל רגע אחד של אושר בתוך השיער שלי".
הליכה קבועה, של שבת בצהריים. אנחנו צועדים באותו קצב, אני כבר
לא זוכרת אם זאת אני שהתאמתי את צעדיי לשלך או להיפך. אני תוהה
אם נישאר באותו קצב גם אם נלך בכיוונים מנוגדים.
"הקדימו לי את הגיוס. זה כנראה יהיה תותחנים בכל זאת". אתה
מנסה להישמע אגבי, אבל זה כל מה שאתה מדבר עליו כבר חודשיים.
כל החיים התלבטת בכל נושא שרק אפשר,  ואתה לא ממהר  להיגמל
מההרגל רק בגלל שעכשיו כבר אנשים אחרים מחליטים בשבילך.
"אז מה, הצבא קצת לא החלטי בימינו?"
אתה מושך בכתפיך.
עכשיו תרצה לדבר על זה, על איך שזה ישפיע עלינו, על הצד ההוא
של "עלינו" שבקשר אליו אתה עוד יכול להתלבט. אני אוהבת להקשיב
לך כשאתה מדבר עלינו, כי אז אני יכולה לראות את עצמי דרך עיניך
ולהיות, למשך כמה דקות, חלק ממשהו אמיתי שיש לו עתיד. אתה מדבר
בכזה ביטחון על מה שיהיה כשתשתחרר, אולי אפילו כשתסיים את
הישיבה. וזה נחמד, לחשוב ש"עלינו" יהיה קיים עד אז, נחמד לחשוב
שאני, כמו שאני משתקפת עכשיו בעיניך, אהיה קיימת עד אז.
אבל הפעם אתה שותק, לא כמו שתיקה שלפני דיבור, כי גם העיניים
שלך שותקות.  ואני חושבת שאולי הגיע הזמן שנדבר על זה באמת, כי
דברים נחמדים בכל מקרה הולכים לאיבוד כשהם הופכים לשקר גס מדי,
ומהעתיד שלי איתך  הייתי רוצה שישאר לי לפחות זיכרון.
"תגיד," אני שואלת "רצית פעם משהו עד כדי כך שזה כאב לך?"
"את מתכוונת, משהו מסוים?"
"כן. משהו, או מישהו. מישהי."
אתה מסתכל בי בשעשוע.
"כן, רציתי. הייתי רוצה להאמין שאני עדיין רוצה. למה?"
"אתה חושב שאפשר לאבד את זה? את היכולת, לרצות ככה?"
אתה חושב על זה רגע. הרצינות שבה אתה חושב על זה מזכירה לי למה
אני בכלל עדיין עושה את הטיולים האלה איתך כל שבת.
בסוף אתה אומר:
"אני לא יודע אם אפשר לאבד את זה לגמרי, אולי רק כלפי משהו
ספציפי. או אולי מאבדים את זה כשמזדקנים, וכבר מבינים שאי אפשר
למות מהכאב הזה".
"אז אתה עדיין מאמין שאפשר למות מזה?"
"תשמעי, אני לא יודע. אולי זה כל הרעיון של לרצות ככה, שיהיה
לך רגשות שאפשר למות מהם."
אם אני ארים את מבטי מכביש העפר אני אראה אותך מחייך אלי. אתה
אומר בשקט "אולי זאת אהבה".
שביל העפר מתפתל, ועל הגבעה שמולנו יש בתים קטנים וכבישים
עגולים ומגדל מים. אנחנו עוצרים לשניה בנקודת התצפית, ואני
מסתכלת מקרוב על הגופיף הקטן שבתוך ידי. היא נראית שלמה כל כך,
רק חוסר התנועה שלה מסגיר את זה שהיא כבר לא דבורה אמיתית. אף
פעם לא ראיתי דבורה אמיתית שלא זזה בכלל, תמיד הן מחפשות משהו,
עפות ממקום למקום במהירות 50 קמ"ש וממלאות את ראשן בזמזום כדי
לא לחשוב על שום דבר חוץ מלהגיע. זה היה מעשה אמיץ מצידך, אני
חושבת לה, זה היה מות גיבורים ממש. מרשים לא פחות מיוליה
ובקבוקון הרעל שלה. חבל רק שאין מי שיכתוב עלייך מחזה, אנשים
כבר לא מעריכים מוות טוב כמו פעם.
"תראי, הם כמעט סיימו לבנות את הבית הורוד" אתה קוטע לי את
הקינה. "נראה לך שמישהו יגור שם או שהם ישיכרו אותו?"
"בטח ישכירו. אף אחד לא בונה לו בית ורוד בשביל לגור בתוכו."
"אולי הם אוהבים ורוד?"
"אף אחד לא אוהב ורוד. בטח חומרי הבניין היו זולים או משהו."
אתה ממשיך לסקור את ההתקדמויות בבניה, ואני, מעבר לכתפך,
מתבוננת בגדר התיל שמסביב לבתים. אומרים שלפני שבוע מחבל ניסה
לחדור לישוב והספיק לחתוך חור בגדר. אני תוהה אם יש גם חורים
שנעשים מבפנים, מתוך הישוב.
"אצלי זה לא ספציפי" אני אומרת פתאום. השמיים כל כך גדולים
מעלינו.
"מה?"
"אמרת: אפשר לאבד את זה כלפי מישהו ספציפי. אבל אצלי זה לא
כלפי מישהו ספציפי, זה בכלל".
אתה מביט בי, והעתיד שלנו מתחיל מהר מהר להסתחרר ולהתקפל לתוך
עצמו כמו גלקסיה גוועת. ככה נוצרים חורים שחורים.
"איך את יודעת? את רק בת תשע עשרה".
"כי זה כבר לא כואב לי יותר. שום דבר כבר לא כואב לי יותר,
אפילו לא אתה". המילים האחרונות גורמות לך להסתובב אלי
בפתאומיות. האם זאת היתה פליטת פה? לא, אני לא חושבת. רציתי
שתדע, שגם לך יהיו זכרונות מהעתיד שלנו. "אני חושבת שאולי אם
זה מתחיל לכאוב בגיל צעיר מדי, אז עד גיל 19 אתה כבר מגלה שאי
אפשר למות מזה".
אתה לא אומר כלום, וזה אומר שלפחות נתתי לך נושא טוב להתלבט
בקשר אליו. נושא אפילו יותר טוב מאשר ה"עלינו" ההיא, כי בנושא
הזה תוכל להתלבט הרבה יותר זמן. זה מה שטוב באנשים מתלבטים, הם
לא ממהרים לענות לך, כי הם חושבים הרבה על התשובה הנכונה.
"איך העקיצה?" אתה שואל לבסוף.
אני ממשת בידי את העורף.
"כואב קצת, אבל אני אחיה".
"זה טוב" אתה אומר, ואני תוהה לאיזה חלק מהמשפט שלי התייחסת.
הדרך ממשיכה להתפתל. ענני האבק הקטנים שאנחנו משאירים מאחורינו
מתפוגגים מהר מדי.
בשער של הישוב, לפני שאני נפרדת ממך, אתה מביט בי עוד פעם
ואומר, בקול ברור ובכלל לא מתלבט:
"את טועה. אני יודע שתגלי שאת טועה. ואני אוהב אותך"
אני שותקת, מחפשת בתוכי בקדחתנות את המקום שהיה פעם התשובה
לשלושת המילים האלה. כמה אני רוצה להיות באותו רגע לילה
הבלונדית מ"עפיפונים", לזקוף פנים בוכיות אל הרקיע ולצעוק,
בכאב אמיתי, "רק בת שמונה עשרה אני, וכבר חדלתי לאהוב!".  אבל
אני לא צועקת. אולי בגלל שאני כבר לא בת 18, אולי בגלל המבט
הנחוש שלך, ואולי בגלל הגופיף הקטן שאני עדיין חובקת בכף ידי.
ואולי גם זה, גם לחבק אליך חצי גרם של רקמות שידע איך זה למות
בשביל רגע אחד של רצון טהור-
אולי גם זאת אהבה.