14:28.      אני חוזר מבית ספר, זורק את התיק כמנהגי בכניסה
וישר נשמע צילצול הטלפון. רק אני נכנס האמא הזאת חייבת להציק
לי. אני עונה. ישר זיהיתי שזאת לא אמי אלא חברתה, מיטה. "היי,
דני, זאת מיטה...שמעתי עכשיו מה קרה...אמא בבית?" בלי לחשוב
הרבה הבנתי. סבא נפטר. אבל חשבתי לעצמי שאפשר להוציא ממנה אי
נעימות קלה. "אולי את שמעת מה קרה אבל אני עדין לא... מה זה ,
סבא?". "כן..." היא ענתה, מנסה לבלוע את עצמה על זה שלא חשבה
שאולי עוד לא סיפרו לי. "הבנתי שמצבו גרוע, שהוא בבית
חולים..." איזה ניסיון התחמקות עלוב זה היה. בקולה שמעו את
חוסר האונים, את אין המילים, את הרוק שנבלע. "מישהו בבית?" היא
שאלה. עניתי שלא. סיימנו את השיחה בברכת תרגיש טוב , כן גם את
וניתקנו. איזה סרט רע, איזה סרט רע זה...התקשרתי לאבי. "היי
אבא...קרה משהו לסבא?" שאלתי בתפילה שמה שאמרה מיטה נכון, שהוא
רק בבית חולים. "סבא נפטר" הוא ענה. זהו, אלו שתי המילים שהרסו
אותי. הוא המשיך "אמא אצל סבתא, אם אתה רוצה אז תלך". שמעו את
העצב בקולו, עצב שפרץ דרך המילים אל תוך מוחי. ואני לא קולט,
לא מבין. איך זה יכול להיות שסבי מת. איזה סרט רע, איזה סרט
רע...פתאום אני מוצא את עצמי הולך בבית, מקצה לקצה,  מגביר
מהירות ואומר את המשפט הזה בקול. טוב מה עושים עכשיו, אלך
לסבתא כמובן אבל קודם אחליף חולצה. נעצרתי מול הארון מחפש משהו
לזרוק עליי, והתחלתי לדפוק עליו  ואחר כך לבעוט בו. כעסתי כל
כך עד שנפלתי, ולא בגלל שמעדתי אלא לא היה בי את הרצון לעמוד,
רציתי להיות מוטל על הריצפה ולבכות. בכיתי.
    בדרך לסבתא חשבתי שהיא תמיד היתה  אישה חזקה, בטח כשאבוא
אמצא אותה מארגנת דברים. היא בטח תגיד שאין מה לעשות, שכולם
הולכים בסופו של דבר, אולי זה ירגיע אותי. האינטרקום לא עבד אז
נאלצתי לחכות שמישהו יפתח. אישה אתיופית פתחה לי ועליתי לקומה
ראשונה, בה סבתי גרה. הדלת היתה פתוחה אז נכנסתי. אמי ודודתי
היו שם, שתיהן עם פנים נפולות. ברגע שסבתא ראתה אותי היא החלה
לבכות. שוב. התחבקנו ונישקתי אותה תוך שהיא מזכירה כמה סבא אהב
אותי ואיך שהיה מטפל בי. התיישבנו כולנו ואמי אמרה את כל
המשפטים שחשבתי שסבתי תאמר. כמו הרבה רגעים בחיים, ברגע ההוא
גם לא היה לי כוח בשביל הדיבורים שלה. אמא די. אמא מספיק.
בבקשה ממך אני רוצה וצריך שקט, כולנו צריכים. והיא  בשלה,
שתהיה  בריאה האישה הזאת. כמה שאני מנסה אני לא מבין אותה.
ישבנו עוד קצת, סבתא דיברה על סבא ואיכשהו השיחה גלשה לנושא
אחר ואז אבי ודודי באו כשבידם מודעות אבל. לחצתי את ידו של
דודי שהיה כמו בנו של סבי, וחיבקתי ונישקתי את אבי. לא היו לי
מילים. אחרי כמה דקות ירדנו שלושתינו למטה ושניהם החלו להדביק
את המודעות.
     אחד הדברים שמכערים לי את העולם אלו הן מודעות אבל. לאן
שאני לא הולך, לאן שאני לא פונה, הן שם, כדי להודיע לי על
פלוני שהלך לו לעולמו. וזה לא שאני רואה מודעה אחת, בדרך כלל
זה בערך עשרה מודעות שמודבקות אחת ליד השניה. ותמיד כשראיתי כל
כך הרבה מודעות חשבתי לעצמי, בסדר, הבנתי, הבן אדם מת!... עד
שמצאתי את עצמי מסתכל איך אבא שלי מחזיק, ודוד שלי מדביק על
הביניין את המודעה של סבא שלי. אז רציתי שיהיו מאה מודעות אחת
ליד השניה, שכולם ידעו. עכשיו זה אישי.
    טילפנתי לענבל, אקסית,  אבל החברה הכי טובה. סיפרתי לה מה
קרה והיא אמרה שהיא תבוא מיד. באמת  חברה טובה. היא באה וחיבקה
אותי. הלכנו לחדר ונישכבנו על המיטה. "תראה מה הבאתי לך" היא
הוציאה מתוך שקית את הדיסקמן שלה, דיסק של חמי רודנר, ספר על
ג'ון לנון וכמה בדיחות לא כל כך מצחיקות באנגלית. היא כמובן
ניסתה לעודד אותי עם כל מיני קלישאות, כמו שבסך הכל היו לו
חיים שמחים ושהוא הספיק לראות את ילדיו גדלים ואת נכדיו, ושאף
הספיק לראות נכדה, אחותי, מתחתנת. אמרתי לה שכל הקלישאות שלה
לא מעניינות אותי והיא נעלבה קלות. ביקשתי סליחה כמו שאני תמיד
עושה והכל היה בסדר. היא לא מבינה שכל מיני משפטים כאלה לא
עוזרים לי. היא לא יודעת שמספיק לי לראות אותה וזה עוזר.
דיברנו קצת ואז אבא בא הביתה. היא פחדה לראות אותו, למרות שהיא
אוהבת אותו. בכל זאת, מה אומרים לבן אדם שאביו זה עתה  נפטר?
אני לא יודע, זאת פעם ראשונה שלי גם. הכל היה בסדר, היא יצאה
והם דיברו על הצבא ועל כל מיני דברים. ההורים שלי מאוהבים בה,
אבל כשאני חושב על זה, איך אפשר שלא?
    ענבל הלכה ואני הלכתי לחדר לנגן קצת. הורי, אחותי וגיסי
הלכו לסבתא, להיות איתה, ואני החלטתי שאני רוצה שקט, להיות
לבד. קיוויתי שהיא תתקשר.  חשבתי עכשיו, כשמישהו קרוב אליי
נפטר, שהחיים קצרים ושצריך לנצל אותם, עוד אחת מאותן קלישאות
שאני נוהג לצחוק עליהן. אבל הפעם זה נכון, אני חייב לומר לה מה
אני מרגיש כלפיה. היא לא התקשרה אז התחלתי להקליט כמה שירים
שלי. נשכח ממנה לכמה זמן. הפסקתי לנגן והיא עדין לא התקשרה.
טוב, אז התקשרתי לדניאל והודעתי לו מה קרה וביקשתי ממנו לספר
מחר בבית ספר למורים למה לא באתי וגם שיגיד למורה לספרות שלא
אוכל לעשות את המבחן ביום ראשון. הוא השתתף בצערי. שוב משעמם
והיא לא מתקשרת. טילפנתי לאנה, ידידה שלי.
    "היי אנה סבא שלי מת" פשוט הפלתי עליה את הפצצה הזאת.
"אני מצטער, לא התכווונתי לזרוק עליך את זה ככה פשוט אני לא
יודע איך לספר לאנשים". היא כמובן שלא היה לה מה להגיד חוץ
משהיא מצטערת וכל הדברים שכבר שמעתי ועוד אשמע מהרבה אנשים
אחרים. הודתי לה על התמיכה. אני רוצה שתתקשר, אני רוצה שתתקשר,
אני רוצה לדבר איתה על זה , לספר לה מה אני מרגיש בקשר למה
שקרה, ולהתוודות גם בקשר לרגשותיי כלפיה. היא לא מתקשרת אז אני
אתקשר. התקשרתי. "הלו מוניקה, היי זה דניאל..."
     מוניקה היא ילדה מדהימה שיצאתי איתה לבליינד דייט לפני
שבוע בערך, ומאז אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. ככה זה, נורא
פשוט ועם זאת גם נורא מסובך. כשסיפרתי לענבל לפני כמה ימים
שמוניקה איננה יוצאת לי מהראש, היא גיחחה ואמרה "מה, אתה כבר
מאוהב בה?". עניתי לה ברור שלא החלטי מאוד, אבל האמת היא שאני
לא יודע. הרי החברה תגיד שזה לא יכול להיות, או לא מקובל
להתאהב במישהי אחרי הדייט הראשון, אבל אני שם אתם יודעים מה על
מה שהחברה חושבת מה מקובל ומה  לא. ואני מצטער מאוד, כי הפעם
אתם  זה החברה. בכל אופן, נחזור לענייננו.
     "היי, מה נשמע?" היא שאלה. "האמת שלא כל כך טוב, אני
מצטער שאני הולך לספר לך על הבעיות שלי, אבל הרגשתי שאני מוכרח
לדבר איתך". "בטח, מה קרה?" התעניינה. "סבא שלי נפטר היום,
ואני פשוט... מת כאן" הנה, הוצאתי את זה, רציתי לספר לה, לשתף
אותה, אבל לא ידעתי איך לומר את זה כי בכל זאת אנחנו לא מכירים
הכי טוב. אני לא יודע איך היא עיכלה את זה. מצד אחד היא נשמעה
כאילו שהיא לא יודעת למה אני מספר את זה דווקא לה, אבל מצד
שני, אוזן אחרת היתה אומרת שהיא נשמעה בדיוק כמו כל אחד אחר
שהיו מספרים לו את זה. אני כנראה פירשתי את קולה לפי איך
שחששתי מראש שהיא תגיב, בלי שום קשר למציאות. כזה אני מה
לעשות. דיברנו עוד קצת על תערוכה של חברה שלה שהיא הולכת לראות
ואז אמרנו שלום וניתקנו. לא ממש דיברנו על מה שרציתי, על סבא.
גם את הרגשות שלי כלפיה  דחיתי לפעם אחרת, אולי לתמיד.
     פתחתי טלויזיה אבל משפחתי הגיעה לאחר כמה דקות ונאלצתי
לסגור כי אסור לאבא שלי לצפות בטלויזיה בזמן האבל. חבל כי היה
משחק. זה דווקא לא היה נורא בכלל  משום שגיליתי שלבלות את הערב
עם המשפחה, ללא 'קופסת הקסמים', יכול להיות מאוד נחמד ואף
מהנה. בת דודתי הגיעה, דיברנו וצחקנו כולנו. אני נהנה להיות זה
שמצחיק את האחרים, שחושבים שההומור שלי הוא שנון ושהציניות שלי
מקסימה. נהנתי לספר לבת דודה שלי איך שלי ולרוני היו שעתיים
חופשיות ביום חמישי שעבר אז החלטנו ללכת אליי, ואיך שאצלי
עשינו את ההחלטה המטומטמת שכדאי להשתכר לפני שיעור ספרות ולבוא
לשיעור שיכורים, כי "במילא השיעור משעמם אז בוא נעשה אותו
מעניין" הצעה שלי שלבסוף התבררה כטעות טראגית, לי ולראש שלי.
אני אפילו נהנה לכתוב על זה. אבא שלי שאל אותי מתי להעיר אותי
לבית ספר מחר ואמרתי לו שאני לא הולך כי אני לא מסוגל, כל היום
אני אחשוב על ההלויה. בת דודה שלי הלכה, ואני הלכתי לישון. כבר
מאוחר.

07:55.      אני קם ומסתכל בשעון. עוד חמש דקות בית ספר אבל
אני לא הולך. ההלויה באחת וחצי אבל צריך לצאת בשתיים עשרה וחצי
ואני רוצה להמשיך לישון כדי לא לחשוב על זה.

10:45.      ענבל מתקשרת לפלאפון שלי ומעירה אותי. אתמול היא
שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תבוא להלויה. כשהיא שאלה זאת חשבתי
שאם אני אגיד כן אז זה יהיה אנוכי מצידי, אבל לא היה אכפת לי,
ביום כזה זכותי להיות אנוכי, וידעתי שהיא תבין זאת. אמרתי לה
כן. היא התקשרה כדי לומר לי שהיא מצוננת ושהיא כל הזמן מתעטשת.
היא אמרה שלא כדאי שהיא תבוא להלויה כי חושבת שיהיה לא נעים אם
היא תתעטש כל הזמן. "אבל אם בכל זאת תרצה שיהיה עמך אז אני
אבוא" אמרה. ידעתי שיהיה לי קשה בלעדיה אבל אמרתי שזה בסדר
ותודה רבה. אחרי כרבע שעה בערך קמתי סופית מהמיטה והתהלכתי
בבית באין מעשה. "אתה רוצה קפה, אולי משהו לאכול?" שאלה אמי.
"חיובי בקשר לקפה ושלוש רוגלך בבקשה" עניתי במאין דיבור צבאי.
התיישבתי בסלון יחד עם ניר, גיסי. הוא קרא ספר, כפי שעשה אצלנו
הרבה פעמים ואני התיישבתי עם הדיסקמן של ענבל ושמעתי בפעם
הראשונה את הדיסק של 'פרל ג'ם', שקניתי לא מזמן, תוך כדי קריאת
עיתון ואכילת ארוחת הבוקר. ממש ילד רב כישורים. "ג'-ר-מ-י ספוק
אין ק-ל-א-ס טודיי..." שרתי. אחותי התרגזה עליי משום שהיא
נאלצה לומר לי מספר פעמים שצריך להתכונן, אך אני דחיתי אותה
בטענה ש"צריכים לצאת בשתיים עשרה וחצי, נכון? אז בשתיים עשרה
וחצי אהיה מוכן!" בסוף יצאנו בזמן. אחותי, ניר, אמי ועוד אחת
שהכירה את סבא באוטו אחד, ובאוטו השני אני, אבי וחברים של סבא
וסבתא. האמת שאני לא זוכר אם זה חברים או קרוביי משפחה. לא
חשוב. אני נהגתי. אני נהנה מנהיגה, אולי כי אני עדין נהג חדש.
באותו יום לא נהנתי, ולא בגלל ההלויה אלא בגלל שדוד שלי נסע
מאחורינו כי הוא לא ידע את הדרך לבית הקברות, אז לא יכולתי
לעקוף הרבה כמו שאני אוהב כדי שלא יאבד אותי. גם לא היה מתאים
כל כך באותו יום להפגין לאבא כישורי נהיגה. אולי בכל זאת בגלל
ההלויה לא נהנתי לנהוג. הגענו וחניתי  את האוטו בצורה משביעת
רצון. בכניסה לא הביאו לי כיפה מנייר, וגם לא לקחתי מהבית כי
הכיפה שלי היא חגיגית, מהבר מצווה, וזהו אירוע בהחלט לא חגיגי.
לקחתי כובע מדוד שלי,יש לו סטוק בבאגאז', וביחד עם משקפי השמש
והזקן, מי שלא ראה אותי הרבה זמן, לא יכל לזהות אותי. דיברתי
עם קרובים, לרוב הייתי לבד. לפעמים איזה קרובה שרואים רק
באירועים היתה ניגשת אליי, מנשקת אותי ואומרת שהיא משתתפת
בצערי. אולי תפסיקו להשתתף לי בצער, זהו הצער שלי ואני לא
מסכים לחלוק אותו עם אף אחד. זה רק אני וסבא אז תעזבו את הצער
שלי במנוחה ואל תתערבו!. אנשים חייכו למראה אנשים אהובים, אף
צחקו פה ושם, לא יותר מדי. סבתי בכתה כל פעם שמישהו רק בא.
אולי היא נזכרה בתקופה של סבא איתם, כפי שקרה איתי. בת דודה
שלי ישבה לבד על ספסל, אדומה מדמעות. ניגשתי אליה בניסיון לשמח
אותה, אפילו במעט. "אז... שמעתי מאלה שקפוארה זה לא בדיוק
התחום  שלך" נעזרתי במידע שאחותה סיפקה אתמול. היא חייכה, זה
העיקר. "כן, כל השרירים שלי תפוסים".
    "מה, זה במודה אצלכם עכשיו, הזקו?" שאל פתאום גיא, קרוב
רחוק, ואין לי כוח להסביר ולנתח את קרבתו אליי. "לא, פשוט אין
לי כוח להתגלח" עניתי, " אני בטוח שגם לך בגיל שבע עשרה לא היה
כוח לזה" יריתי לכיוון האיש שנישא למרומיי הגיל עשרים ושמונה.
המשכנו לדסקס על הרגלי הגילוח, תןך מתן עצות בנושא, בעיקר
מכיוונו, ואז פתאום התחילו אנשים ללכת לכיוון מסוים. אחותו של
גיא, אילנה, ניגשה אליי תוך כדי הליכה. "מה נשמע?" שאלה. באותם
יומיים, השאלה הזאת, שהיא הכי לא במקום, נשאלה אינספור פעמים.
כשאנשים שואלים זאת הם מצפים לתשובה שהכל בסדר מה העניינים
איתך, הם לא בדיוק רוצים לשמוע על הצרות של אנשים. אבל אני
מבין. הייתי הבן אדם הכי מבין בעולם, משהו שלא מתאים לי כל כך.
אני מבין שלבן אדם שלא מכיר אותך ולא ראה אותך כמוה, אין בדיוק
מה לומר  בסיטואציה מכאיבה שכזו, אז היא שואלת את השאלה, דווקא
הזאת. יכולתי להפיל עליה תיק בכך שהייתי מתחיל לספר לה על כל
נבכי הנפש והמחשבות שלי, ועל החיים שלי בכלליות אבל הסתפקתי ב
"את יודעת, מה כבר יכול להיות טוב היום?". אחר כך תוך כדי
הליכה הרהרתי ולא מצאתי תשובה לשאלה, מי התחתן קודם, אילנה או
גיא. גיא הוא יותר מבוגר אבל נראה לי שאילנה התחתנה ראשונה.
רציתי לשאול את אמא אבל זה לא הזמן ולא המקום. אשאל אותה אחר
כך.
    הלכנו כמה מטרים עד שהגענו לביניין, ושם עמדו שני גברים
דתיים מבוגרים. "מי רוצה לעשות זיהוי?" אחד מהם שאל. לשתי
שניות אף אחד לא ענה וכבר חשבתי להתנדב, אבל בשניה שאמרתי אני,
סבתי, אבי ודודתי הלכו ולי היה זמן להתחרט. מצד אחד רציתי
לראות את סבא בפעם האחרונה אך מצד שני כמו שאחותי שאלה "מה אתה
רוצה שיהיו לך סיוטים אחר כך, שלא תוכל לישון?". למרות שהרגשתי
חזק, ידעתי שהיא צודקת. סבתא החלה לבכות. כמעט כל מי שהיה שם
לא יכל לעצור את עצמו. אחר כך כיסו את סבא והובילו אותו כמה
מטרים שם נעשה מאין טקס. הרב קרא כמה מילים ואחר קרע לאבי את
החולצה כנהוג, ואימי קרעה לסבתי ודודתי, והרב קרע גם לאחיו של
סבי. גבר לגבר ואישה לאישה. סבי האחר עמד לידי וסבתי, אישתו,
לא באה, למרות שרצתה לתת כבוד לסבי בדרכו האחרונה. אמי יעצה לה
לא לבוא בגלל בעיות הלב שהיא סובלת מהם. אמי פחדה, היא לא רצתה
שסבתא תשבר שם. אחר כך הרב צעק "ארבעה גברים בבקשה, ארבעה
גברים להוביל את המת..." שלושה איישו את המקום והרביעי נשאר
פתוח. שוב רציתי להתנדב אבל ברגע שבאתי מישהו אחר כבר התנדב.
יצאנו לדרך כשכולם אחרי הרב השר ומהלל את המת. החלפתי את זה
שהקדים אותי וגם אני הובלתי את ההעגלה. הדרך היתה ארוכה. מן
מטאפורה לחייו הארוכים והיפים. באותו רגע הבנתי שזאת הפעם
הראשונה שאני כל כך קרוב לגופה, אך זאת גם הפעם האחרונה שאהיה
כל כך קרוב לסבא. הגענו לחלקה שלו. אחרי כל החיים האלה, למה
שאפשר לקרוא שלו זה חלקת אדמה. הרב הורה להרים את האלונקה עליה
מונח סבי ולהביא אותה לכיוונו. זה היה כבד. ארבעה גברים סוחבים
את סבא והוא כבד. וזה לא שהיה שמן, להיפך, הוא היה רזה מאוד.
סבא קטן. כנראה נתתי לכובד העניין לרדת אליי, ופתאום הכל נראה
כבד. היינו צריכים איכשהו להניחו בתוך הקבר, ובדרך אני רואה
שאני עומד לדרוך על ערימת חול. הבנתי מהר מאוד שזהו קבר של
מישהי אחרת אז עברתי מאליו. סבא הוכנס לבור ובוסה באבנים
גדולות ואז כיסינו אנחנו את האבנים בחול. כולם חוץ מאבי. הוא
נראה בשוק. האמת שאני לא יודע איך זה כשהוא בשוק כי אף פעם לא
ראיתי אותו במצב כזה. סבתא בכתה אך כאשר הרב התחיל להתפלל היא
בכתה, רק בשקט. גם אני. אבי אמר קדיש, הנחנו פרחים והרב תקע את
השלט המכריז כעל החלקה של 'בוריס בן משה שוורצמן' אהבתי את זה,
'בן משה', גם על הקבר שלי יהיה כתוב 'בן משה'. דניאל בן משה
שוורצמן, נשמע טוב, נשמע תנכי. בין האנשים שניגשו אלי, באה גם
מיטה. "אני מצטערת שזאת אני שסיפרתי לך". "זה בסדר" אמרתי, "גם
ככה הייתי צריך לשמוע ממישהו, אז מה זה משנה אם זה ממך. הכאב
הוא אותו כאב..." התחלנו לאט לאט ללכת משם. הבנתי בדיעבד שבדרך
חזרה לא הייתי כל כך נחמד לאנשים, או יותר נכון לא אמרתי שלום
להורים של ניר עד שהם פנו אליי. אחותי כעסה עליי בגלל זה, אבל
היא לא מבינה שלא היה לי ראש לאנשים ושזה לא אישי.
  רצתי כמאה מטר, חיפשתי את אבי. שמתי לב שאני רץ במקרה לעבר
חתולה שחורה, ששוכבת לה בנחת על הדשא. אני רץ לעברה והיא לא
זזה. כנראה היא יודעת היכן היא נמצאת, במקום בו מלווים בפעם
האחרונה אדם אהוב, וזהו לא המקום בו יפגעו ביצור אחר, כמוה.
    שוב אני מאחורי ההגה, רק שהפעם הסענו מישהו אחר לתחנת
הרכבת. הוא דיבר הרבה, ברוסית, חלק הבנתי וחלק לא. הייתי בטוח
שאבי מכיר אותו, אך אחרי שהורדנו אותו שאלתי את אבי והוא אמר
שהוא לא פגש את האיש מימיו, ושהוא, האיש, עבד עם סבא פעם ושהוא
קטן ממנו בעשרים שנה. נזכרתי בזה שעד לא מזמן הוא עוד עבד,
ושכל הבעיות החלו כאשר הפסיק לעבוד, אולי הוא פשוט התנוון
מהשיעמום בבית. איזה אידיוט אני, איזה מן נכד, אולי אם הייתי
מבקר אותו יותר...החלטתי, יש לי עוד שתי סבתות וסבא, ומהיום
אני אהיה נכד למופת. אבל כמה פעמים כבר הבטחתי זאת? אינספור.
    הגענו הביתה. ניר חזר לספרים ואני שקעתי שוב בתוך ה'פרל
ג'ם' שלי. כשאדי וודר צרח את התחינה "reliese me, reliese
me!..." ישר חשבתי על סבא בימיו האחרונים, שהוא פשוט היה חסר
אונים, בלי יכולת לטפל בעצמו. יכול להיות שהוא באמת צרח מבפנים
שישחררו אותו כבר מהמצב בו הוא שרוי. אחר כך אכלנו והלכתי
לישון.

18:44.       כשהתעוררתי לא היה אף אחד בבית והייתי לבד,
בחושך. חשבתי שאני צריך לכתוב את מה שעבר עליי ביומיים
האחרונים, אולי זה יעזור לי להתגבר, ואכן, אני מוצא שהכתיבה
היא בהחלט טארפיה מצוינת לנפש. חשבתי למי אני אתן לקרוא את זה.
לענבל בטוח. לאנה יכול מאוד להיות. למוניקה אני עדין בהתלבטות.
אני כבר רואה את עצמי מביא לה את זה, תוך כדי ניסיון התחמקות
לא יוצלח להסביר לה את החלק שלה בסיפור. "אבל את לא מבינה...זה
לא בדיוק ככה" כשזה בדיוק ככה. ואחר כך היא תקרא והיא תחשוב
שהקטע שנכתב עליה נכנס רק כדי שתידע איך אני מרגיש. אז נכון,
את צודקת, זה באמת בגלל זה וכתבתי עליך כי חשבתי עליך. לשם
הבהרה! נו תיתקשרי כבר זה כואב. לא התקשרה. הצצתי בשעון ובדיוק
הדקה התחלפה ל- 45. אני קרוב עוד דקה אחת למוות של עצמי.

19:00.      הלכתי לשבת אצל סבתא שלי. היתה המשפחה ובאו עוד
אנשים שאני מכיר ולא מכיר. הם דיברו, בעיקר ברוסית, וניר המסכן
לא הבין מילה. לא דיברו כמעט על סבא והסתכלתי על סבתא והיא
נראתה לא מעורבת בשיחה. אולי זה העציב אותה ששכחו אותו לרגע
ודיברו על משהו אחר. כשיצאתי משם הסתכלתי על השלט שתלוי על
הדלת כל כך הרבה שנים...

                               ד"ר שוורצמן בוריס

                               ד"ר רוזלובסקי אנה

סבתא שלי כשהתחתנו התעקשה להשאיר את שמה וכך היה כל השנים.
שכחתי לגמרי שהוא היה דוקטור, אפילו  אין לי מושג דוקטור  למה.
אבל בעצם כשאני חושב על זה, כמעט כל מי שיצא מברית המועצות הוא
דוקטור.

22:30-02:45.      כותב.
אגב צדקתי, אילנה התחתנה לפני אחיה גיא. ביררתי.

סבא שלי נולד ב- 26 בדצמבר 1917.
סבא שלי נפטר ב- 26 בדצמבר 2001.
יהי זכרו ברוך.