"אנה חכי שניה יש לי ממתינה..". "הלו.." עניתי לקו השני קצת
מעוצבן.."דניאל תקשיב, אל תבוא.." אמרתי שאני מדבר עכשיו עם
רומניה ואני תכף אחזור..ולא שהכינוי של אנה הוא רומניה כי היא
רומניה, אלא פשוט שהיא עברה ללמוד שם באוניברסיטה, במקום ללכת
לצבא.."אנה,נראה לי שענת הולכת לבטל לי. אנחנו כבר נדבר" זה
דווקא יצא בסדר כי אנחנו מדברים כבר איזה עשרים דקות וגם ככה
ההורים שלי לחוצים על חשבון הטלפון.. "טוב אז ביי.." אמרה ,
"ודני, יו איך אני מתגעגעת..". "כן,גם אני. טוב נדבר
כבר..יאללה.."

 "למה הייתה לי תחושה", אמרתי כבר לענת. "דניאל אני מצטערת,
אתה לא יכול לבוא, בדיקת השמיעה שלי היא לא בבית השריון, מפה
אנחנו נוסעים למקום אחר וזה ייקח עד שתיים שלוש, ואחר כך גם יש
לי בייביסיטר בארבע..". רציתי לראות אותה אתמול, והיא אמרה שאם
לא תהיה עייפה אז בסדר. בסוף התקשרה אליי ברבע לעשר בערב ושאלה
אם אני רוצה לבוא אתה מחר לתל אביב, לטייל, קניות, אוכל.. היא
הסבירה את הסיטואציה שיש לה בדיקת שמיעה מהצבא ואחרי זה אפשר
להסתובב בתל אביב. כמובן זה אמר שאני צריך לקום בשבע בבוקר,
לנסוע בשמונה, לחכות לה שעה שעתיים עד שתסיים. אבל החלטתי שלמה
לא, יהיה כיף.. קניתי לה את הספר החדש של אתגר קרת, 'אניהו',
אז יהיה לי מה לקרוא..אני  אישית לא קורא הרבה, לא יודע, אין
לי סבלנות, אבל כשאני כבר קורא אז זה נותן לי חשק לכתוב..מה
שאני עושה עכשיו..

רק רציתי לראות אותה. רציתי כבר להביא לה את הספר, כי גם זה
כיף להביא מתנות , וגם בגלל ההקדשה שכתבתי לה. חשבתי, שאם
ההקדשה הזאת אני כבר אהיה רגל וחצי בפנים.. אבל זה בכלל לא
בטוח. אין לי מושג מה היא רוצה..אולי היא בקטע של ידידים..איך
אני שונא את האלה..

 אז קבענו. ולי בראש כבר התחילו לרוץ סרטים על איך אני מתחיל
לנשק אותה פעם ראשונה וכאלה. כמובן שהתרגשתי נורא. אני תמיד
מתרגש במצבים האלה, ואתה במיוחד, לא יודע, יש בה משהו.

 נרדמתי בחמש בבוקר. קמתי בשבע וחצי. בלי עזרה של אף אחד.
כנראה כשאני רוצה משהו מאוד אז המוח שלי מתכנת את עצמו לעזור
לי בכל דרך אפשרית. בלילה כבר תכננתי את הבוקר. לקום- קפה-
מקלחת- ארוחת בוקר הכוללת שתי ביצים וטוסט (ענת מפצירה בי
לאכול כי היא חושבת שאני רזה מדי)- לצחצח שיניים- להתגלח-
ולצאת.. כמובן שבתיאוריה כל זה נשמע ממש חכם ומאורגן, אבל אחרי
שישנים בקושי שעתיים וחצי בלילה, כבר אין ממש כוח לתיאוריות
והדבר היחיד שעולה בראש זה המיץ תות בננה שמחכה לי במקרר.
כמובן שגם זה התברר כטעות כי צריך לנער אותו. תוך כדי ניעור
ושינה בעמידה הבקבוק עשה דרכו לפה שלי ופגע בי בעוצמת כאב שממש
לא מתאימה למי שרק התעורר כרגע. זה די העיר אותי.

 עכשיו מובן למה התעצבנתי? גם קמתי אחרי שעתיים וחצי שינה
בלילה, גם נפצעתי בשפתיים, התקלחתי התגלחתי, והכל בשביל מה,
בשביל שהיא תגיד לי שאי אפשר בסוף. "אתה לא כועס, נכון?" שאלה.
"לא, לא כועס", עניתי כך, שתדע שאני כן. "טוב ביי",   אמרתי
ברוגז. "רגע! דניאל.. נו אל תכעס". "אני נשמע לך כועס? וחוצמזה
איך אני יכול לכעוס עליך, זה בכלל לא אשמתך. אני לא כועס, אני
מאוכזב". "אה, אז טוב", היא ענתה, כאילו שאם אני מאוכזב אז זה
לא נורא, העיקר שאני לא כועס עליה. ניתקנו.

 לקח לי עוד שעה להירדם. שעה שבה אני מסתובב כל חמש דקות מצד
לצד, וכל עשר עף לו איזה 'כוס-עמק' עצבני לאוויר. אחרי שכבר
נרדמתי, כל שעה בערך דאג איזה יצור להעיר אותי דרך הטלפון.
תכלס הסיבה היחידה שעניתי להם הייתה התקווה שאולי זאת היא.
ענת.

 פעם אל בנדי אמר באחד הפרקים של נשואים פלוס שנשים, אי אפשר
איתן, ואי אפשר לירות בהן. נכון. אני שונא בנות.לא האמת שאני
די אוהב אותן, אבל לפעמים..

 אולי היום בערב אנשק אותה. אני מקווה. היא בטח תבטל לי שוב.