שם הקטע הבא יהיה כנראה "למה אני לא מאמין בפיות" או "התוצאות
המידיות של מבחן העכביש" ,או "לעזאזל אני לא יודע לאן לזוז".

בימים האחרונים האש שלי שטוחת מסלול . מי שגילה , הבחין בחוסר
התלהבות גורף במהלכים שהיו פעם שונים לגמרי בתגובה וההתנהגות.
האמירות הן אמירות סטנדרטיות, אין מה לשמור לעתיד.
אין שורות פואטיקה זרחניות האומרות , קח אותי שבץ אותי אמור
אותי.
בקיצור אני זה לא אני , פשוט נחטפתי ובגופי יושב אדם פשוט ,
אדם אחר, לא משורר, אדם ספקן שאין לו חלומות .
שאריות התקווה מתגוללות בחדרי הלב  כמו נייר קיר קרוע ,עדיין
חלקו על הכתלים וחלקו על השטיח המאובק והדהוי של המשאלות.
אני מסתכל בלא חמדה איך מתגלגל ממני והלאה אחרון הכדורים במיסב
ההחלקה הזה הנקרא הומור . איך מתרחק ממני המפרש האחרון של
שייטת המחשבה הטובה. כל כך הרבה תהיות, כל כך הרבה עבודה לריק.
וישימון גדול של בדידות.

טוב מה אני עושה עם הפתיחה הזו שלא נראית כל כך קשורה.
אז ככה נתחיל מהסוף .האמת היא שאני לא יודע לאן לזוז עם ההרגשה
המחורבנת הזו.
מבחן העכביש זה ניסוי בו מורידים לעכביש מדי יום את הקורים.
והוא חוזר ומקים אותם בזריזות, אך מיום ליום הוא מפחית והולך
במבנה הרשת. עד שלבסוף הוא משאיר חוט אחד יתום.
העכביש נכנע, מרים ידים . מאבד את התקווה שמחר יהיה בסדר ולא
יציקו לו יותר, הוא אומר, גם מחר לא ילך לי , גם מחר יד נעלמה
תהרוס את כל עמלי.  בשביל מה לטרוח ?
ובנושא הפיות ,להרגשתי אם היו פיות אחת מהן הייתה צריכה לעבוד
אישי צמוד ויחידני, רק איתי ,על היציאה מהבור הזה ,שנקרא
געגוע.
ואם היא לא כאן מזיעה כמו אלף מסיקי קטר רכבת, טרודה כמו אם חד
הורית של מאה שדי שאול, אז זה פשוט בגלל שאין פיות.