אז,
כשרמסו רגלינו חול ים
נושמים מליחות מעיקה.
אתה מימין, הקצף משמאל
ובתווך אני. שתיקה.
גלים החשו ושקיעה האדימה,
ושאלת אם ידעתי דבר  
ואוכל להבחין בין שקיעה שכזו
לבין זאת של אתמול ומחר
והייתי נבוך, בעיניי הספק
וגלים התנפצו בשבר
וצחקת בקול "אל תירא ידידי,
עוד תלמד לראות מעבר".

וכשיצאתי לרעות, בין הרים ופרחים
שאלת, היכן מועדות הן פניך
השבתיך דבר, ואתה, כתינוק
לא-נגמל, ברקו שתי עיניך
כשתגיע לשם, לחשת אלי
עצום והרח צליל ושדות
אם תצליח בזאת, כשתפקח לחזות
וראית והבנת הסוד.
וכששבתי אליך בבושת פנים
רק חייכת אלי, בסבר
אל תדאג, כך עודדת, גם אתה יום אחד
תסתכל ותראה מעבר.

ואהבת ירוק וידעת כל שיח
וכל אבן הכרת באות
והיית חכם ועדין ורגיש
ומעופף כמלאך צבאות.
והאמנת בתום ורדפת הצדק,
ודמית לגרמי שמיים
אשר יהלכו להם חופשי, יעלו וירדו
וייסובו בין מים למים
וההיית אב וילד ופרח
ואח וידיד וגבר
ופרשת כנף, למרחב האינסוף
עד תוכל לראות, שם, מעבר.

וימיך ספורים וסופך מתקרב
על משכב תיאסף לנוח
לא הספקת, אך נתת הכל
ועתה, לא נותר בך עוד כוח
אחר-כן אל אותה אדמה
שעלסת איתה כל חייך
תבוא ותשכב ותנוח לעד
והיא מחבקת אליך
והם מבכים, מנגבים הדמעות
עת יורידו גופך אלי קבר
אך אני אחייך, כי אדע שהינך
צופה, רואה מעבר.



מוקדש לזה אשר ראה מעבר. ואיננו.