בפינת רחוב קטנה ולא מוארת עומדת אני.
בשמלה לבנה וכרגע הפסיק הגשם והסרט ויצאתי. וגם אתה.
ואני אומרת לי  בשקט, בסוד החלטי; אני רוצה ללמוד אותו, את
ההוא שעומד שם עם הקסדה ביד ומתכונן לעלות לאופנוע.
רוצה ללמוד אותו, שעומד עכשיו עם הקסדה וקודם ישב על המדרגות
מאבן וחיכה לסרט שיתחיל, אותו, שישב לצידי בקולנוע על כסאות
הקטיפה האדומים, אותו שניהל שיחה בצרפתית פאריסאית; אותו, שלא
הבנתי את כל מה שאמר ובזמן שניסיתי, התאהבתי בכפות הידיים שלו,
עם הוורידים. אותו, שמבטו התנגש במבטי בזמן שניסית להבין את מה
שהוא אומר לחבר בזמן שהסתכלתי לו על הידיים. אותו, שמבטי השתהה
שניה על שלו והוזז הצידה מהר. חזר.
ויש בך משהו שקוסם לי, בך, משהו בעדינות של הפנים, בגסות של
הידיים. בעיניים העצובות כשלי.
ואני קוראת לך להתקרב אלי. כמו מריונטה עם חוטים במחשבה שלי
אני מושכת. ומצליחה.
ובזווית עיני- אתה. מהסס.
[הסס, הסס מאמי, אין לי הרבה זמן ונגמרת הסיגריה ונהיה לי קר
ואני צריכה פיפי וכבר אחר-הצהריים והסרט היה מחורבן וגרם לי
לרצות אהבה גם. קח את הזמן, יפה שלי, אני עוזבת רק עוד שבועיים
את העיר הזאת ולהכיר מישהו לוקח זמן. הסס, אני כבר החלטתי.]
והנה אתה מתקרב.
ושמחתי להרגיש דרך ההיסוס, העדינות, הקול הנמוך- העטוף סימני
שאלה- הכנה, שאתה לא כול יום שואל בנות בשמלות לבנות למרגלות
בתי-קולנוע קטנים, אחרי הגשם, אם הן היו רוצות לשתות איתך קפה
מאוחר יותר היום.
והופתעתי כשניגשת כי חיכית רק לך שתבוא ותשאל, ואני לא יודעת
אם אני ממציאה מריונטות או שבאמת. ואתה יפה כל-כך, ומדבר מהר
כל-כך בשפה שאני רק לומדת להרגיש.
ואומרת כן.
ואומרת לא היום, עסוקה.
מחר.
בשש.
בתחנה של סן-ז'רמן דה פרה.
- על יד הדוכן של הקרפים?
- כן.
אני מחייכת בשליטה, בשליטה מוחלטת אני עוד מעט מתפרקת לו על
המדרכה הרטובה ושמלת השבת שלי תתלכלך ותצטרכך לשאת אותי לאנשהו
שידביקו וינקו.
אני מסתובבת. אני הולכת.
הוא רץ  בחזרה.
- הא, סילחי לי, אבל מי העלמה שאחכה לה מחר בשש?
ושוב תמהתי על הניסוח הארכאי הנהדר שלו.
- יאנה.
- ואתה?
- מיקל.
- נתראה מחר.

בדרך לפנסיון הישן שלי ושל אבא גוריו, אני מקשיבה לנקישות
הנעליים שלי על רצפת האספלט הפריסאית הרטובה. הררי מחשבות על
מציאת שפה, מוח משוטף, הבנה שחוצה את האוקינוס של זה שאנחנו לא
מדברים את אותה השפה, לא חיינו את אותה התרבות, לא שרו לנו את
אותם השירים לפני השינה, לא אכלנו את אותם הדברים בבוקר, לא
שיחקנו את אותם המשחקים בהפסקה, לא ירקו עלינו את אותן
הקללות.
אבל הבדידות היא אותה הבדיד ות. הישיבה בבית בפארק בקפה עם
המחשבות שלא מתחלקות עם אף אחד היא אותה הישיבה.
ואני, אני ראיתי לך בעינים את הבדידות הזאת. ראיתי את הניצוץ
הזה של אנשים בודדים, אנשים שהמחשבות משגעות אותם קצת. טרללה
כזה קצת כמוני.

ונפגשנו. חצינו את הלוברה ואמרתי לו שאני לומדת קולנוע,
והשבעתי אותו שיקח אותי לראות את האטליה איפה שהוא עושה
ליתוגרפיה ופעם איפה שפיקאסו ומירו עשו.
אני הזמנתי אספרסו קצר והוא כוס יין ומבעד למילים שלו הבחנתי
במרירות. ושמחתי.
כי הבנתי שהוא באמת לבד. והוא ניסח אותי ואותו יפה נורא;
כמו פלאנטה ראשית ומסביב קצת כוכבים קטנים.
והרגשת כמוני רק בעיר שלך, חללית תועה.
והאמנת לי כשאמרתי לך שאני ממאדים.
והתאהבתי בך.
בדרך הבייתה חציתי את גן לוקסמבורג וכבר השומרים התחילו לשרוק
שירים מפורסמים עם המשרוקיות שלהם כדי לסמן לצרפתים הרובצים
שהם סוגרים. כבר רבע לתשע אמרתי לעצמי וחשבתי איך זה שכשאפילו
גן מאיר פתוח אף אחד לא רוצה להכנס אליו.
יותר ויותר באופן מביך ביותר, הרגשתי בבית.
הנעליים שלי מחבבות את המדרכות, העיינים שלי את הקצוות של
הכנסיות, הפה שלי את המים, הנקבוביות של הפנים את הרוח, הלשון
שלי משחררת בחמימות בארץ האמיתית את המילים ששקדה עליהן זמן כה
רב, הכסף שלי שמח לעבור דירה אל כף היד הגדולה של מוכר
הכרטיסים הנחמד במטרו, להזרק על השולחן בבית הקפה החשוך, להחבט
במדרכה.
וכל כולי הייתי מוכנה לפגוש אותך. ציפיתי לך, לא היה יכול
להיות אחרת.
באת בזמן, בדיוק התחיל לי הרומן עם העיר הזאת ועכשיו תראה לי
אותה מנקודת המבט שלך.
תכניס אותי אליה בדיוק של ידי אמן.
ומיד כשהתחיל לרדת גשם ואמרת, בואי, הכנסי, ונעלת את הדלת
אחרי, הבנתי כמה אתה מיוחד,
וכמה אני נשארת כאן עד קץ הימים.