בנות פה התחילו לדבר על דברים- על מה זאת אהבה, מי מאמין בה
ולמה בכלל. הן התחילו לדבר ונזכרתי בך- וזה עשה לי כואב שם
בפנים, כמו תמיד.
זה כואב לדעת שהייתה לי את האהבה הכי גדולה והכי טהורה בעולם
ואיבדתי אותה בגלל... אני אפילו לא מעכלת בגלל מה.
אני כל הזמן אומרת שזה כואב והמילה הזו כבר מאבדת ממשמעותה-
אבל עוצמת התחושה לא נמוגה ולא נעלמת.
מישהי שאלה אותי אם אני עדיין אוהבת אותך- אמרתי שכן.
זה מפליא- עברה בערך חצי שנה ואתה עדיין האדם שאיתו הייתי רוצה
לבלות את שארית חיי, ומה שהיה בינינו הוא עדיין הדבר היחיד
שהייתי רוצה בעולם האיום הזה.
אתה ניגש ושואל מה שלומי, אני עונה: בסדר, במקום לענות: אוהבת
אותך, עוד כואבת אותך.
כי אני אוהבת, כואבת, אין לי כלום בעולם מלבד הידיעה שאין לנו
סיכוי יותר, מלבד הידיעה הנוראה הזו שזה כל כך נגמר, עד שאתה
ודאי כבר לא זוכר כמה חלק עורי וכמה שעות הבטנו זו בזה, זה
בזו.
אני אוהבת, כואבת, גוררת את עצמי הלאה לעבר הכלום, אין לי אופק
ולא תקווה. כעת ברור לי יותר מתמיד שלא תשוב.
ואם יש משהו בקצה, זה בטח לא שווה את זה, זה בטח לא אתה, וזו
בטח לא האהבה הכי גדולה בעולם.
אני אוהבת, כואבת.