כשהילד שלי הגיע התביישתי. הוא ראה אותי במצבים בהם הייתי
גיבורה - הוא הכיר את הסיפור על המלחמה, על המאבק העצום לחיות,
לעלות ארצה, להקים משפחה. הוא הכיר את הסיפור על האמא הגיבורה
כבר מגיל אפס... ועכשיו? עכשיו הוא רואה אותי דועכת מול עיניו,
חוסר האונים שלי מנפץ את הפסל אותו הוא בנה במשך שנים במוחו,
פסל של גיבורה נצחית.

כשהנכד שלי הגיע נזכרתי. דמותו הזכירה לי תמיד את אחי הצעיר
אותו ראיתי בפעם האחרונה עומד ומסתכל לעברי בעודו נלקח לטור
אחר של ילדים. אותו פרצוף תמים שעל ראשו שערות ג'ינג'יות נחקק
במוחי וליווה אותי דרך נכדי. אז הייתי גיבורה, והיום... היום
אני מקשיבה לו בעודו נפרד ממני במילים שלא שמעתי מפיו עד עתה:
"היית בשבילי המון, שמרת הגנת ועטפת, אני אוהב אותך". איני
מספיק גיבורה בשביל להכיל פרידה שכזאת.

כשהנין שלי הגיע שתקתי. פשוט בגלל שהוא דיבר אליי בשפה שכבר
שכחתי. "סבתא, את מכירה את בר כוכבא?" עוד לא הספקתי לענות
והוא המשיך: "את יודעת שהוא היה גיבור? את יודעת שהוא לא פחד
מהאריה?". חייכתי. הרבה זמן שלא חייכתי, הטוהר שבו גרם לי
להיזכר בילדות הנהדרת - שלי, של ילדיי, של נכדיי, של ניניי.
"את רוצה לשמוע את השיר על בר כוכבא סבתא?" הנהנתי בראשי.
מסביב הסתרר שקט, והבמה הייתה שלו:

"איש היה בישראל,
בר כוכבא שמו.
איש צעיר גבה קומה,
עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור,
הוא קרא לדרור,
כל העם אהב אותו,
זה היה גיבור!
גיבור!

יום אחד קרה מקרה -
הה, מקרה עצוב -
בר כוכבא נפל בשבי
והושם בכלוב.
מה נורא כלוב זה,
בו שאג אריה!
אך ראה את בר כוכבא -
התנפל האריה.
אריה!

אך דעו נא, בר כוכבא
מה גיבור ועז!
אץ קפץ על האריה
וקל כנשר טס.
על הר וגיא הוא שט,
ודגל דרור ביד,
כל העם מחא לו כף:
בר כוכבא, הידד!
הידד!"
(מילים: לוין קיפניס, לחן: מרדכי זעירא)

כשהגעתי לבעלי התמלאתי גאווה - עכשיו כבר ידעתי. הוא אמר לי
שהייתי גיבורה בחיי, ואני השבתי: "גם במותי".