היום הראשון- יום שני 8.7.02.
זה די מוזר פה ככה, אנשים שונים ממה שאני מכירה, שונים מהאנשים
האלה שנמאס לי מהם... מהן.
וגם, אם יש אנשים שהגעגועים אליהם יהיו חזקים מידי, זה אנשים
ששבועיים שלמים קודם לכן לא חשבו על לקפוץ להגיד שלום.
מנסה להבין את זה, תתנתקי, תמיד אפשר לעשות את זה כשחונק לי
בבטן.
אבל זה מוזר, כי בכל מקם בעולם אני תמיד ארגיש את זה,
ולא משנה כמה רחוק אני אנסה לברוח, זה יחכה לי שם, קפוא... עד
שאני אחזור.
יכול להיות שלהישאר ולחיות את זה, עדיף מלהקפיא ולקבל את זה
בבום עם בוא החזרה.
יום אחד אנשים בטח יבינו, איך זה בא לי ככה, איך לעזאזל הגעתי
לפה, ממתי אני בן אדם ידידותי לסביבה?
תתבגרי, זה טוב לנשמה, או לפחות... ככה נראה לי.
עכשיו רק צריך לכבות את הפלאפון, לכבות את הפלאפון... אי
אפשר.

ואין לי מילים בראש, רק תחושה כזאת בבטן, שמשהו באמת לא בסדר,
או לפחות  הולך להיות. מפסיקה להעריך את עצמי, מהרהרת מתי
לעזאזל התחלתי.
כנראה שלעולם לא... ארץ שקטה בשמיים.
הרבה זמן, הרבה זמן לחשוב מה נסגר איתי, מה נסגר איתך??
הלוואי והיו לי תשובות, הרי כנראה בשביל זה אני פה, אני
מתכוונת, מלבד הסקרנות. אני מנסה למצוא הסברים לדברים שחזקים
ממני, שגדולים ממני. דברים כאלה, שאני מפחדת להתמודד איתם.
ואני יודעת שלא משנה מה יקרה פה, ואם אני בשישי בערב אהיה
שונה, אותה תחושה של חוסר וודאות לא תעזוב אותי לא משנה מה.

And I don't want the world to see me
'Cause I don't think that they'd understand
When everything's made to be broken
I just want you to know who I am

אני רוצה לדעת מי אני... די מוזר, להגיד, וכמה קשה..להצליח.

לילה, ואתה יודע מה אני חושבת. לילה זה הכי לבד שיש. כי כל
הביחד זה מכבר, הלך לישון.
יפה כאן, בלילה יש שקט כזה, רק העט על הדף והמים של המקלחת
בחלון לידי. עץ דקל בודד. מואר באורות כה יפים, המדרגות
שמובילות אליו נראות לי כל-כך לא נראות בשעות שכאלה, שקופות.
רבע לאחת אחר חצות. ובבוקר הכל כל-כך כבד.
לא יודעת, עדיין מוזר לי פה, שונה לי פה ויש פה אנשים שמזכירים
לי כל-כך את הבית. אבל הנפש, איכשהו שקטה. דובים גדולים הרכינו
ראש על אבן שריר. כל-כך קשה היא... האשליה שזה שונה. אין זה
שונה בכלל. כמו טיול שנתי, פרצופים וקולות של געגועים אל אנשים
שוויתרתי עליהם. זאת אומרת, שהם תמיד, כנראה, יהיו איתי, אבל
נפשית... כבר לא חלק מהלב. לו דובים יכלו לשבור אבנים גדולות
שמכילות גוש של רגש... לו יכולתי לשחרר את עצמי. אולי אז, כל
האשליה הזאת של ההירגעות, הייתה הופכת למציאות, לשם שינוי, לא
כזו מדומה.

היום השני- יום שלישי 9.7.02.
עוד פעם בוקר, אמרתי לך שבבוקר, שום דבר לא ישתנה. בעצם, רק
אמרתי שיהיה כבד. ולא כזה כבד האמת, סתם עייפות, הירדמות באיזו
סדנה עם איזה סופר, על איזה משהו... פתיחות, כמה נחמד. פתיחות
של סיפורים, כל-כך פשוט, כמה נעים. היינו בעיגול הזה בבוקר,
'כיפת הדומיה' כמה שקט. הייתי בקלות יכולה לחיות שם. עם הנוף
הזה שמתפרס מתחתי, מדהים ביופיו, ריבועים של ירוק וצהוב וכתום
ואלפי צבעים, מתנגשים עם הכחול של השמיים.
הלוואי והייתי יכולה לשבת שם ולהבין את עצמי, לנשום עמוק,
באמצע המבנה המדהים הזה, ולהירגע, לשמוע את עצמי. אבל אני לא
יכולה, יש כל-כך הרבה דברים שגדולים ממני, כמו ההרגעות של
הנשמה, סופה ענקית שמפוצצת את הבטן. "תסלחי לי", אבל אני לא
סולחת לעצמי.

כשאתה שומע את השיר, אתה מפסיק לשמוע את עצמך.
אני כבר הרבה מאוד זמן לא שומעת את עצמי.
עכשיו, פה, בשקט אני באמת מנסה... וכל-כך יפה פה, לבד על דשא
גדול, נשענת על עץ עתיק, מביטה בעשרות עצים, מכל הסוגים
שמסתירים את הנוף, ירושלים... עיר שכולה זהב.
חושבת לי אולי אני באמת בטעות פה... חסרת, נטולת כשרון
לחלוטין. ואפילו פתיחה לסיפור לא ידעתי לכתוב.
סדנאות שוקולד מתוקות מצופות בלבן, מטאפורות שאני לבד לא
מבינה. רק להמציא יודעת, יותר מזה... לא יכולה.

כל-כך חם, ולמרות שאמרו שגיבור יכול להציל אותנו, בינתיים אני
רק ניצלת. לבד זה בכל מקום בעולם, כנראה שמהחלטות אישיות. לא
משנה כמה אנשים נחמדים, אני אף פעם לא במיוחד. חבל שזה ככה,
אולי. מיני שיעור תנ"ך יש בחדר, אבל אני יושבת בחוץ, "זה
משעמם" ובכלל אין לי סבלנות לאדם, הוא סתם אחד שבמילא אני לא
בטוחה כי נברא.
גם זה קורה לפעמים, קצת תקועה, אולי קצת יותר מידי.
עוד שלושה ימים. בסוף, כמו תמיד, רק בסוף, אני אבין מה פספסתי.
ואז, כבר לא אסלח לעצמי. אז מצטערת, את יודעת, מראש.

זה כל-כך מוזר, שחקנים... לכו תבינו. צועדים בחדר, בין מזרונים
ומזמזמים מנגינה שקטה, לא מאלו שהכרתי פעם. מלמולים, ואיך אני
שונאת את הדרמה שונאת את הדרמה. תיאטרון. מן קטע כזה עוד מכיתה
ז', פתאום זה חוזר אלי, חצי שנה, ויותר מאיפור יפה בפורים לא
יצא מזה כלום. תמיד מדברים שלא קשורים אלי לא יוצא כלום.
דברים כאלה, סתם מבלבל, משהו בסגנון של כמו שאתה מבלבל אותי.
כל-כך קטע של ביטחון עצמי, כמו שהבלונדינית אמרה, אני צריכה
לעבוד על זה, קשה. כי אחרת, אני לא אגיע לשום מקום.
ושוב פעם לילה, 9 ועשרה ליתר דיוק. סדנאות כתיבה+משחק, או משהו
כזה, כל-כך לא הקטע שלי.
אנשים מוכשרים עם פנים מחייכות אף פעם לא עשו לי את זה במיוחד.
באמת מעניין למה. כל-כך הרבה עוצמה, בתנועות גוף קטנות,
פשוטות, רגילות ועם זאת אומרות עולם שלם.
קיים חוסר יכולת ופחד, עם מזרן ירוק שקט באמצע חדר, מלא
מילים.

שקט, בטח כבר אמרתי ששקט, שקט פה בחדר. במקום שריק ויש 4 מיטות
ומזרון. לא מתחברת לאנשים. שיחות קטנות לא באות לי ככה פתאום
עם אנשים זרים.
ואף אחד לא מבין בכלל מה זה, איך שבראיון לא קלטו את זה. הרי
רצו לבדוק איך אנחנו מתפקדים בקבוצה, וכולם כאן כל-כך נחמדים.
ואני, לפעמים-כרגיל, כזאת מוזרה.

היום השלישי- יום רביעי 10.7.02.
דף חדש, ובוקר, וקולות של צרצרים מתנשפים ושורפים לי איזה פיוז
במוח.
אם הייתי מתה, מה היה קורה לנו. ואני והאדמה, שאר העולם
ועצמו.
שלושה ילדים קטנים על כלבים, מתיישבים. בוקר כזה של חוסר
נחמדות. מצטערת, גם לי יש קטעים כאלה מידי פעם, זה עובר עם
הגיל אתה יודע, עובר עם הגיל.
כל-כך מגעיל לי בבטן, מצחיק אותי, חתולים בשורה, לבן שחור לבן.
מעבר חציה אל המציאות. אל תעלמי לי. מבטיחה.

כיתה ד', בוקר ככה, אף פעם לא קרוב מידי. אנשים בחיים לא יקלטו
מה הקטע שלי, בחיים! לא עד שאני לא אקלוט את עצמי. עוד יבואו
ימים.
הפסקות קצרות, ואודישנים עם אנשים מוכשרים מידי ורגשי נחיתות
כאלה, מוזרים, כי אם אני פה אני די טובה. מסתברת. ואם לא, סתם
עצוב. פשוט מאוד סתם עצוב.
תכתבי על עצמך במראה, משתקפת דמותי, עסק לא עסק וחום עילאי.

נעים ככה, בצל. מפה, כבר לא רואים את הנוף. רק משבצות בורדו
ואפור, רצפות ענקיות למרפסת קטנה. ימים כאלה, ששקט.

לתקרה כרגע יש עיניים, כל-כך חשופה, איך יכולה להסתכל לתוך
עצמי, לתוך דיוקן עצמי ולחשוב על אבא ולבכות, אחרי זה עוד
לבכות.
איך אני בכלל יכולה?? הבן אדם הזה, זה שפגע בי הכי בעולם, הכי
בעולם. מתגלה פתאום כמשחית הנפש, כיצור שחור ששורט את דופניה.
מנסה להרוג אותי בדמיון, זה לא עובד לי, זה אף פעם לא עובד לי.
אבל קראתי את זה, ופתאום... את כל-כך חשופה.

חושך, בעצם עוד לא חושך, עלטה כזאת, ואני מרגישה הכי לא שייכת
לעולם, רק שייכת למילים האלה,
It's the first time I ever felt this lonely...
מה שבדרך אגב לא נכון, היו אלפי רגעים, ביום זה ממש.
וזה לא שינה לאף אחד בגרוש. כל אחד פה והמטען שלו, רובם מאוד
מאושרים, נראים ככה. הם כבר ניתחו ויבדו ועשו אין ספור דיונים
עצמיים, והתגברו על זה. אני עדיין לא.
כמה שפחות קשר, כמה שיותר רחוק מתמונות קבוצתיות, כמה שפחות
שייכת... למען האמת, ככה פחות טוב.
אבל לי אין את היכולת הזאת של האנשים האלה, לא לבכות, לא לשים
זין, המון אנשים חושבים שככה אני, להמון אנשים אני משקרת.
הפוזאיסטית הגדולה בתבל. ולא משנה מה Avril Lavigne תגיד, אני
לא איתך, ואני בכל זאת יוצאת מדעתי.
כוכב יחיד בשמיים תכולים כהים מנצנץ, נורא מנצנץ. והעטלפים פה
מלחיצים אותי. 9 דקות לשיגור, דוד גרוסמן הסופר המהולל, כמה בן
אדם אחד יכול להיות מוכשר לעזאזל??
למה אני איכשהו יודעת שמן הסתם, לעולם לא אגיע לרמה כזאת.
פצעים פתוחים ומשיכות סכינים, זה כן כזה כואב, כמו שזה
נשמע.

ולאחר, שיחות נפש של לילה קצרות ונוגעות, מקומות אחרים פתאום
לא כל-כך נראים נחשקים יותר. נפש האדם נגלית אם קרב הקץ, עוד
יום וחצי. איך לא יכולה להגיד לאנשים שאני אוהבת שסוף השבוע
הזה, כל-כך בא לי על הלבד. רק אני והמוזיקה והטקסטים האלה,
הכל-כך כבדים שהתגלגלו לי מהלב, רק מנסה להבין. אבל כנראה שלא
ניתן לי הזמן. במה פתוחה ואני אקרא מחר, על ילדה עם געגועים
עזים. ומה שרציתי, חסר מסנני קרינה, יותר מדי כנה לפי דעת אחת
המדריכות. אבל האמת היא, שהקהל שאנחנו פה, איננו כזה פגיע
בקלות ולכן אני אקריא את זה במעגל לאחר מכן. דוד גרוסמן, ראיתי
את דוד גרוסמן. בן אדם כל-כך מוכשר וחכם. הייתי צריכה לתת לו
לחתום על עבודת הבגרות, תודה על המאה. פתאום רגוע יותר, פתוח
יותר, ואני כל-כך פגיעה. ולא אכפת, זה לא מורגש בכלל, מתחת
לפני המילים.

היום הרביעי- יום חמישי 11.7.02.
צלילי גיטרה יפים נפרמים להם על נשמה שקטה, פעם ראשונה מזה
כל-כך הרבה חודשים, כל-כך הרבה זמן שבפנים, שקט לי.
קבוצת אנשים מחכים לאלישבע לטיול הבוקר. כיפת השקט. פתאום
שלמה, ולא אכפת לי להוציא את כל מה שרע לי ולהכניס אהבה.

יש קור כזה, לא בדיוק של בוקר, לא בדיוק מפריע רק מקרר את
הנשמה, לא מפשיר אותה, לא מקפיא אותה, פשוט מקרר את הפינות
הרותחות.
מסאז' בכפות הרגליים, ושיר שקט בדיסקמן, פרפרים...
מטענים ואנשים שפתאום לא כאלה שונים ממני. מי יודע, יש עוד יום
וחצי למצוא דמיונות.

מונולוגים, וכמה זה מוזר לשבת בחדר ולבנות דמות, שבעצם קיימת
ואין לה מצב משפחתי או עיסוק או בכלל כל תבונה מסוימת...
או אם הדמות היא לא מישהי אחרת והיא אני? סיפורים, זה מה שאני
אוהבת, לכתוב על עצמי זה כל-כך פשוט ומרוקן, לא אכפת לי אם
אפגע. הנקודות האלה, שלא חשובות לעולם, שלא חשובות לי, סתם
מרחפות להן פה, מסביב לחדר. אנשים יצירתיים, איך לעזאזל אני
נבחרתי לזה.
די מסובך לי בראש. שאלות של איך אני מרגישה נענות בנענוע ראש.
לכי תביני.

עומק, 4 שורות על דף ארוך מדי, קבוצת אנשים עם מכחולים רושמים
הייקואים על דפים גדולים בצבעי גועש. יוגה זה דבר שעושה לי
סחרחורת, ריחוק גורם לי בחילה, וכאב בטן מתוק. אנשים מיוחדים
עם כשרון מוזר.

אחת ורבע בלילה ויש פה אנשים, אף אחד לא באמת מכירה אבל לכל
אחד סיפור חיים. ובפנים שלהם ניתן לראות את האושר שיש בעיניים
כשמישהו מספר סיפור מדכא שלפתע נשמע ממש מצחיק.
הקראתי היום, בבמה הפתוחה, די מוזר ככה מול כל-כך הרבה עיניים.
סיפורים עצובים, כמה מדכא לפתע הרגע, ולי סיפור עצוב משלי, לא
מעניין במיוחד, נקרא במעגל קריאה וזכה למחיאות כפיים דוממות.
בין לבין, בין אות לאות בורחת מילה מהפה. איך תמיד בסוף מתחרטת
על אטימות. חוסר פתיחות, רק ב-24 שעות אחרונות. תמיד בסוף זה
גורם לצביטה כזאת, למה לא עשית יותר מאמץ. יעבור, נעבור גם את
זה.

היום החמישי- יום שישי 12.7.02.
יום אחרון. סדנא אחרונה. מרגישה כל-כך שלמה עם עצמי.
חיוכים, חיוכים, מרינה קוראת עוד שיר מדהים במיוחד.
ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב. אני לא יכולה
כל-כך טוב פה, מצטערת, אולי אני אפרוש לי.
אמתין ואשמע, בפנים מתמוסס לו איזה גל מוזר לא מובן.
פחד ממשהו, פוחדת, לא יודעת ממה. זה עוד יבוא.


אני יושבת במרפסת של הבית שלי עם מזון, אחרי הקראה קצרה של 4
קטעים לשני אנשים שישבו פה ביית עם דמעות בעיניים. וכבר מרגישה
מוזר. אלישבע אמרה שיש לישון יומיים לפני שאנחנו חוזרים לחיים,
הייתי בעיר כל-כך מוזר להתהלך ככה בין הרעש והאנשים.
האינטנסיביות והביחד בנווה-שלום פשוט מדהים...
מצחיק אותי, איך אנשים נפרדו, היה אחד שקוראים לו גיא וזו
הייתה השנה האחרונה שלו והוא עבר וחיבק אחד אחד את כל יושבי
החדר, כל-כך מוכשר.
בני אדם מדהימים, מדהימים.
לשבת עם הראש בין הידיים ולהבין מה אני עושה עם עצמי.


-כיתת קיץ מחנה מתא"ן 2002: אלכס, מרינה, שירן, מאשה, עומר,
מרווה, עידן, ליאור, מיכל, נעמה ונעמה, מרים, עדי, הדס,
ותום....
תודה לכם על זה שהייתם שם גם בלי ממש להיות, באחד מהשבועות הכי
קשים בחיים שלי.-