לוקח מהתיבה שבפינה
פתקים ישנים מרגעים
שלא יחזרו יותר, לא כמו אז
ולא באותה עוצמה
פתקים חרוכים שהזמן קימט
והפך לפחות חדים ממה שהיו באמת .
ומה שחשנו אז
לא נחוש עכשיו,
כי הכל קצת שונה,
פחות סוחף ויותר מאכזב
ונובע מהתפחכות מסוימת
ומהכרה חדשה בנוגע לשילוב
בן האהבה לאכזבה,
   הריאלי והאופטימלי,
   המציאות והחלום
   שנישבר

פתק מקומט ומצהיב, מזכיר לי
איך רציתי שיהיה באמת
העתיד האוניברסלי שלנו
ככל שהזמן עובר,
האותיות  מתרחקות
והמילים נראות כמו חלום
תלוש
שמתנפץ בבוקרו של היום החדש.